הסיפור דלהלן סופר ע"י בני משפחת כהן מרמת אלחנן, שהתגוררו בילדותם באותו בנין מפורסם ברחוב רשב"ם 10 בו התגורר הסטייפלער, והובא על ידי הרב משה מיכאל צורן שליט"א בביטאונה של רמת אלחנן – 'קול ברמה' שבעריכתו.
ומעשה שהיה כך היה: יום אחד התגלה סמוך לחלון-חדרו של מרן הסטייפלער זצ"ל קן-דבורים גדול, עם כל המאפיינים של קן שכזה, דהיינו עם 'המלכה', וכמות גדולה של צרעות ודבורים שקיננו שם. הדבורים חָדְרוּ לֹחַדְרוֹ של מרן והפריעו לו בלימודו.
אבי המשפחה יבדלחט"א, הרב כהן, הגבאי המיתולוגי של בית המדרש 'לדרמן', השתדל לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את הסבל ממרן זצ"ל. הוא התקשר אל יהודי שנודע כמי שמתעסק בעניינים אלה, ויודע לסלק את הדבורים, וביקש ממנו לבוא ולטפל בקן שהתמקם ליד חלונו של הסטייפלער. אולם הלה אמר שהלו"ז שלו אינו פנוי, ואם רוצים הוא יכול להגיע בעוד כמה שבועות…
"אבל לא מדובר כאן ביהודי פשוט! אתה יודע מי זה הסטייפלער?! והרי הדבורים מפריעות לו ללמוד!" – נזעק הרב כהן, אבל האיש התעקש וטען שאין לו זמן מיותר בלו"ז העבודה. משכך, הרב כהן התקשר אל הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל ושאל אותו מה לעשות.
כששמע הגר"ג במה מדובר, התקשר אף הוא אל איש-המקצוע, ומשזה המשיך להתעקש, הגיע רבי גדליה בעצמו אל ביתו של הסטייפלער, ולתדהמת הכל טיפס אל הקן של הדבורים ונטל במו ידיו, ללא פחד ומורא, את כל הקן, עם המלכה וצרעותיה…!
והפעם מתרחשת תופעה מופלאה: כל הדבורים זזות הצידה, מרחפות לידו, אף אחת איננה מתקרבת אליו, ובוודאי שאינה עוקצת אותו, והוא צועד כמלך ברחוב רשב"ם וכל הקן בידו, בדרכו לרחוב חזון איש הסמוך, שם הפריח את כל הדבורים אל תוך הפרדסים עם עצי ההדר שעדיין צמחו שם בתקופה ההיא…
לשאלת המקורבים כיצד העז לעשות זאת, ולא חשש מעקיצות הדבורים, השיב הגאון, שהיה ידוע ביראתו העצומה, ואמר: דעו לכם, יש שני בעלי-חיים – הכלב והדבורה – שכאשר מראים להם שלא פוחדים מהם, הם לא מעזים לפגוע בבני אדם.
נו, נו… זו היתה גרסתו של רבי גדליה לסיפור… ובוודאי שהדברים נכונים. ברם, המקורבים ובני הבית אמרו שברור להם שהסיבה העיקרית שהדבורים התרחקו מהגר"ג ולא עקצוהו נובעת מגדלותו בתורה וביראת-השמים שלו, ולא בגלל הסיבה שמנה רבי גדליה עצמו.
ואין ספק שגם הם צדקו בדבריהם… הדבורים פשוט פחדו ממנו, מדמות 'האדם' שהיתה בו!