מאת: הרב יקותיאל גנזל
רבים הם בני האנושות שאינם מוותרים על מקלחת ושטיפה אחת ביום.
זה בהחלט חלק מהתרבות האנושית: שכן אם האדם ימנע מעצמו שטיפה והדחה. כיבוס בגדים והחלפתם, למשך ימים אחדים; הסביבה תתחיל להרגיש את ההבדל מהר מאד. הקב"ה ברא את האדם מזיע וככל שהאדם מוסיף להתאמץ בעבודתו (ומי מדבר כאשר האדם עובד בעבודה המזהמת את גופו) הוא זקוק למקלחת ושטיפה.
וזה מובן מאליו. עד כדי שהשורות הקודמות מיותרות לגמרי.
משום מה. גם מי שמבין שהגוף זקוק לשטיפה יום-יומית פחות מבין שגם הנשמה זקוקה לזה. עוד הרבה יותר. הלא אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. במהלך יממה שלימה, היצר מצליח ללכוד כל אחד פה ושם. והאדם אומר לעצמו: "אילו רק היתה מקלחת כזאת. אליה מכניסים את הנשמה, משפשפים אותה בחומרי ניקוי ומוציאים אותה מכובסת ומלובנת… אולי רק היתה…"
הבשורה הגדולה היא: יש בהחלט מקלחת כזאת. כולנו מכירים את 'מתקן הניקוי הזה לנשמות ולנפשות. או בשם הקדום: "תחנון". רבותינו ייסדו שבכל יום ויום, לאחר חזרת הש"ץ, אנו עוצרים את סדר היום על מנת לכבס ולשפשף את הנשמה. מתחננים, מתוודים, מכים על החטאים ומתכנסים באמירת שלוש עשרה מידות של רחמים. כביסה קצרה ומשמעותית (בימים שני וחמישי הכביסה היא בתכנית מוארכת יותר ויסודית יותר).
אז נכון, בכל חצר קודש וקהילה יש את המנהגים שלה לגבי הימים בהם לא אומרים תחנון. אבל בכל יום אחר? מדוע ינסה האדם למצוא עילה להיפטר מתחנון? (עד שהגיד בהלצה כ"ק האדמו"ר ה'דברי יואל מסאטמאר זי"ע: אילו היו הגויים יודעים את הטעם המתוק של יום שמדלגים בו תחנון. היו כולם רצים להתגייר…) אין זה אלא שאנשים לא מבינים שמדובר במערכת ניקוי יומיומית המצחצחת את הנשמה ומבריקה את הנפש.
(כמעט) מדי יום, כשאנו פותחים בווידוי של 'תחנון', אנחנו עוצרים ומקדימים הקדמה מלאה: "גלוי וידוע לפניך, שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך… צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". וההקדמה הזאת, לכאורה מיותרת. הרי הנה הנה, תיכף ולאלתר, נתחיל להתוודות על כל אשר חטאנו. ומדוע אפוא יש צורך להקדים ולהתפתל ש'אנחנו לא הולכים להכחיש את זה שאנחנו חוטאים, אלא אכן, חטאנו…'
וכי זה לא מובן מאליו מעצם הווידוי?
לימד הרה"ק רבי נתן מברסלב זי"ע, כלל עצום בעבודת האלוקים:
ידוע שיותר ממה שיצר הרע רוצה שנחטא, חלילה; הוא חפץ להביאנו לידי דכדוך ועיצבון שיבטלו אותנו מעבודת ה' ויגררו אותנו מטה מטה, חלילה וחס. הוא אוהב לזרוע בתוכנו את התחושה שאנחנו אפסים מושלמים, מנוערים וריקים מכל זיק של קדושה. ואם נתוודה על עוונותינו מתוך תחושת אפסיות מושלמת, אנו עלולים לשקוע בדיכאון, להסתמם בסם העצבות המכלה.
ולכן ייסדו מייסדי התפילה את ההקדמה הקריטית והחשובה הזאת.
ניצב אדם מלא בחטאים לפני קונו, אבל הוא מקדים ואומר: "ריבונו של עולם. חטאתי, עוויתי ופשעתי. אבל עדיין יש בי נקודה טובה, יש בי אלומה של אור. ראה, לפחות איך אני עז פנים וקשה עורף להוסיף חטא על פשע ולהכחיש ולומר: לא חטאתי. לפחות נקודת אמת וחוסר עזות מצח זו יש בתוכי, שאינני חוצפה'ניאק". ומתוך תחושת ה'יש' תחושת הנקודה הטובה אשר שוכנת בקרבו, הוא יכול לגשת ולהתוודות על חטאיו, במרירות שאינה עצבות מתוך ניקיון והיטהרות ולא מתוך עצבות והתדרדרות.
(המבשר, ורעה אמונה, יקותיאל יהודה גנזל, כ"א שבט תשפ"ד)