מהו שבחה של ארץ ישראל בכך שהיא "ארץ הרים וגבעות"? מדוע מבקשים מי התהום לעלות ולשטוף את העולם? ומדוע הסיר דוד המלך ע"ה את החרס שהניח הקב"ה כדי למנוע זאת מהם?

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ (כו א)

מובא בגמרא בחגיגה (י"ב ע"ב), שכאשר הבדיל ה' ביום השני של הבריאה בין המים התחתונים למים העליונים, נתפרשו המים התחתונים בבכיה (וע"כ נקראים 'מים בוכים'), ואמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, "אנן בעינן למהוי קדם מלכא". מה עשו, העיזו פניהם ובקעו התהומות לעלות ולשטוף העולם, עד שגער בהן הקב"ה וכינסן למקומם בתהום ע"י שסגר התהום בחרס. ובספה"ק סודי רזיא פ"ה מובא, שעל החרס כתוב שם המפורש של ע"ב אותיות, וסביבו הפסוק "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".

ומעשה מופלא נמצא בחז"ל בכמה מקומות (מכות י"א ע"א ועוד), שבעת שדוד המלך עסק בהכנות לבנין בית המקדש הראשון ולצורך זה כרה את השיתין – החלל שדרכו יורדים הנסכים מהמזבח לתהום, הגיע בכריית השיתין לאותו חרס ורצה ליטלו משם, התחיל החרס לדבר בהגבהת קול (ובסודי רזיא שם כתב שג"כ בגורל של יהושע מצינו דומם מדבר), ואמר: אל תטלני מכאן, שאני כבוש על התהום שלא יעלה לשטוף את העולם. ולא שמע דוד לדבריו ונטלו, ופרח מעליו שם המפורש והציפו המים למעלה וכו'. וכאשר לקח את הצרור וחקק עליו שוב את השם המפורש והשליכו על פי התהום חזרו המים לאחוריהם.

ולהבנת פנימיות העניין נקדים הקדמה נפלאה:

בספר הק' 'ארץ החיים' על תהילים מביא מהמדרש בב"ר פ' צ"ט מימרא של רשב"י עה"פ "צדקתך כהררי א-ל", שמדד הקב"ה היכן מי התהום חזקים יותר ומתרבים יותר, ושם נטל הקב"ה הר גבוה ונתן על תהום רבה. וכן מובא במהר"ם שיף על מס' חגיגה (דף ט"ו ע"א) בשם חכמי המחקר, שההרים הגדולים הוא מקום תהום רבה, שצריך הר גדול לעוצרו שלא יעלו המים וישטפו, והרים קטנים זה מכסה מקום תהום שאינו מסוכן כ"כ שיעלו.

וב'ארץ החיים' מבאר ביסוד זה כמה פסוקים בתהילים: בפרק ס"ה: "מכין הרים בכוחו", לכבוש התהום בכח; בפרק צ"ה: "תועפות הרים לו", שהקב"ה יודע כל מקום לפי תוקף תשוקת המים שתחתיו לעלות, שיהיה הר מתאים לעצור המים; בפרק ק"ד: "על הרים יעמדו מים", שע"י הרים עומדים המים מלפרוץ; בפרק קל"ו: "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו", שע"י כמות הארץ על המים עושה ה' חסד עם העולם.

והנה כפי שהבאנו לעיל, סיבת רצון המים לפרוץ ולעלות היא משום שרוצים להחזיר המצב שהיה בראשית הבריאה שהיו כל המים קרובים לה'. וזהו ג"כ ההסבר בדברי הגמ' בב"ב (ע"ג ע"א), שכל גל וגל רוצה להחריב את כל העולם וה' נתן גבול את חול הים שעי"ז הוא מושל בגאות הים – "בשוא גליו אתה תשבחם", כמובא ברש"י תהילים פרק פ"ט: אתה מושל בגאות הים, אשר בהתנשא גליו אתה משפילם ומשקיטם!

והיינו שתכונה זאת של הכיסופים למהוי קדם מלכא קדישא, יש בכל המים התחתונים, ולזה ג"כ אמר דוד המלך בתהילים (קד ט) "גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ", שמשמע ממש כדברינו שהמים רוצים לשוב למצבם הראשון ולכן צריך את ההגבלות של חול שפת הים, ואת ההרים מעל התהומות, לקיום העולם. וזהו "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" (איכה ב יא), שזהו רצון המים, להיות נוכח פני ה'.

ולפי זה נוכל בעז"ה להבין את שבח ארץ ישראל בזה שהיא ארץ "הרים ובקעות", כמו שנאמר (דברים יא יא) "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים". והוא כנ"ל, שמחמת גודל כיסופי המים להתקרב לה', ובא"י התשוקה גדולה יותר אפי' אצל המים, צריך להגביה את א"י יותר מכל העולם, ולעשות בה הרבה הרים; ואח"כ משבחים את ירושלים ש"הרים סביב לה" (תהילים קכה ב) ששם יש עוד יותר כיסופים של "בעינן למהוי קדם מלכא עלאה" וצריך לסבבה בהרים רבים, וכן לעשותה בגובה העצום שהיתה ירושלים אז, כמובא בשטמ"ק (ב"ב ע"ה ע"ב) בשם הרא"ם שירושלים קמייתא היתה גבוהה מכל העולם בג' פרסאות! וכן תחזור ותהיה שוב גבוהה ירושלים לעתיד לבוא.

ומקום הכיסופים הכי גדולים וכלות הנפש לקרבת אלוקים נמצא במקום ביהמ"ק והר הבית, ועד כדי כך, שכבישת הר הבית על מי התהום שם לא הספיקה כדי למנוע את המים שבוערים בכיסופיהן לעלות, והיו צריכים חוץ מגובה הר הבית (שהיה 300 אמות! – 180 מטר! גובה 60 קומות!) וחוץ מגובה ביהמ"ק (100 אמות! – 60 מטר – 20 קומות), ס"ה גובה 240 מטר! – לעצור את תוקף תבערת התהום גם על ידי השם המפורש שעל החרס.

לפי זה נוכל גם להבין מדוע נטל דוד המלך את החרס מעל התהום, שלכאורה הדבר תמוה, איך יתכן שראה חרס מדבר ומזהיר שלא יטלוהו מהמקום, שכן הקב"ה בעצמו הניחו לשמור על קיום העולם – ובכל זאת נטלו וגרם בזה סכנה לעולם.

ולהנ"ל אפשר להסביר זאת, שדוד המלך ע"ה רצה שיתוודע ויתגלה לעולם שפנימיות שורש נקודת ביהמ"ק היא השתוקקות וכיסופין אין סופיים לבורא ית"ש, וכמו שמובא בסודי רזיא שבשעה שעלו המים א"ל הקב"ה לדוד המלך ע"ה שלא נתכונתי בזה אלא להראותך יסוד ביהמ"ק! ומתוך שמסר נפשו בלקיחת החרס וגילוי הענין של שם המפורש שם, נתברר לכולם שביהמ"ק הוא מקום הכיסופין וכלות הנפש לאין סוף ב"ה אפילו בחלק הנמוך של הבריאה – הדומם! וכ"ש אצל יהודי ש"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", וכמובא בזוה"ק שבבית המקדש היו שוכחים מכל העניינים חוץ מדביקות וחיות אלוקית, שכל אחד חזר שם לשורשו לחיבורו עם ה'.

(מעובד ע"פ מאמר מאוצרותיו של הגה"ח ר' זרח רוזנטל שליט"א, המובא בגיליון 'נחל אדניך' שע"י התאחדות האברכים 'אדנים לתורה' דחסידי זוטשקא)