יעקב א. לוסטיגמן
בשלהי חודש אב, קיבל הרב יחיאל יהושע גולדברג שיחת טלפון מלחיצה במיוחד. "הבן שלך נפגע מרכב, הוא נפל ונחבל אבל לא נראה שקרה לו משהו רציני", כך סיפר לו המכר שעמד בדיוק בסמוך למקום האירוע, וידע לזהות מיד את הילד המעורב בתאונה.
הרב גולדברג בדיוק היה בדרכו לתחנת האוטובוס, ממנה הוא נוסע בכל יום בשעות הצהרים המוקדמות, לעבודתו כאחראי במוקד הטלפוני של 'דרשו'.
זירת התאונה, כך התברר לו, נמצאת בדיוק באותה תחנת האוטובוס. הילד ירד מנסיעה באוטובוס פנימי, ומיהר לחצות את הכביש, שלא במעבר חציה, בלי להסתכל מספיק אם הכביש פנוי.
"מדובר בהרגל מגונה מאוד", הוא אומר בשיחה עם 'לקראת שבת', "עצוב לראות שכמעט כולם נכשלים בזה. אודה וגם אבוש שזה כולל גם אותי לצערי הרב. התחנה נמצאת שם במרחק של כ-70 מטרים ממעבר חציה, ואנשים מתעצלים ללכת למעבר החציה, הם פשוט חוצים את הכביש מהתחנה ישירות לצד השני, תוך שהם מסכנים את עצמם, ומראים דוגמה רעה מאוד לילדים צעירים, שמחקים אותם, ועלולים להיפגע, כמו הבן שלי".
"אנחנו צריכים מאוד להיזהר במה שאנחנו עושים. ילדים עוברים על יד, רואים אותנו ולומדים מהמעשים שלנו. אם חלילה יקרה להם משהו אחר כך, כי הם למדו מאתנו איך להתנהג בצורה לא אחראית, האם נוכל לומר שהידיים שלנו נקיות??? אני לא בטוח בכלל. כדאי מאוד להתחזק בעניין הזה".
אבל למרות שהמסר הזה חשוב מאוד, לא לשם כך אנחנו מפרסמים את השיחה עם הרב גולדברג ב'לקראת שבת', אלא בעיקר בגלל הסיפור שיבוא בהמשך…
"כשאני קיבלתי את שיחת הטלפון, חששתי מפני הגרוע מכל", הוא משחזר. "הרי אף אחד לא מתקשר לבנאדם ואומר לו: הבן שלך נדרס ועכשיו הוא מורדם ומונשם". תמיד יתחילו בסיפור על כך שהוא נפצע קלות, ולאט לאט יוסיפו ויזרימו מידע נוסף עד שתתברר התמונה המלאה.
"שאלתי את איש שיחי, אתה בטוח שלא קרה כלום? אתה בטוח??? תוך כדי אני מנסה לדלות ממנו מידע בטלפון, נשאו אותי רגלי בריצה מהירה, וכעבור שתי דקות כבר הייתי במקום. ראיתי שהבן שלי מדבר עם הסובבים אותו, הבנתי שבאמת לא מדובר כנראה במשהו חמור, ורווח לי.
"הרמתי עיניים לשמים, ואמרתי תודה לבורא עולם שהציל את בני מאסון חמור. התפללתי שאכן יתברר שלא נגרם שום נזק גלוי או נסתר.
"באותו רגע חלפה בי מחשבה: למה זכינו לנס הזה? בזכות מה זכינו שהילד ניצל מהתאונה הזאת? הרי הוא היה כפסע מאסון נורא ואיום. בוודאי יש סיבה לכך שזכינו לנס הזה!
"אני לא יודע למה, אבל הרגשתי שזה בזכות זה, שבבית שלי מקפידים בנושא של בין אדם לחברו, ובמיוחד בשני דברים: הימנעות מדיבור לשון הרע, והתחזקות מתמדת בוויתור לזולת. אני זכיתי להיות חסיד לעלוב, ואצלנו בלעלוב הנושא הזה של ויתור, הושרש בעצמות שלנו. זה הדנ"א הכי בסיסי שלנו, וגם אני וזוגתי משתדלים להחדיר את זה בילדים.
"עכשיו, ברור לי שאני לא זכאי לכאלו חסדי שמים מיוחדים במינם. לב יודע מרת נפשו, אבל מה? הקב"ה הרי נוהג באדם מידה כנגד מידה, אם אני משתדל לוותר לאחרים, גם אם אני לא תמיד מצליח, הקב"ה גם משתדל לוותר לי, והוא תמיד מצליח!!! הרי הוא כל יכול, ואין לי ספק שזה מה שהציל את הילד היקר שלנו".
**
"בזירה ראיתי גם את הנהג הפוגע. הוא היה יהודי לא חרדי, נראה מסורתי. הוא היה חיוור כמו סיד, מבוהל ומפוחד עוד יותר מהבן שלי.
"ניגשתי אליו, החזקתי בידיו ואמרתי לו: 'תירגע! לא קרה לילד כלום! אתה רואה שהוא בסדר. כמובן שאני אסע אתו לבית החולים, הוא יעבור בדיקות מקיפות לוודא שלא קרה כלום, אבל אתה בעצמך רואה שהוא בסדר, הוא מדבר, הוא הולך, הוא רואה, ברוך ה'. הכל בסדר!'.
"הנהג נרגע קצת, נתן לי את הפרטים שלו, כדי שאוכל להגיש תביעה לחברת הביטוח. הרי בכל זאת הילד היה מעורב בתאונה, ומפנים אותו באמבולנס לבית החולים, הוא נחבל, אפשר להגיש תביעה לביטוח.
"אני לא אמרתי כלום. לקחתי את הפרטים, עליתי לאמבולנס ונסעתי עם הילד לבית החולים, שם ביליתי יותר מחצי יום, עד שבחסדי שמים הודיעו לי שכל הבדיקות יצאו תקינות לחלוטין. הילד בריא ושלם ואין לו שום פגיעה.
"תוך כדי הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים שמעו והתקשרו לשאול מה נשמע ומה קורה. וגם ייעצו לי להגיש תביעה לביטוח: 'אתה תקבל בין 5,000 ל-7,000 שקלים, גם אם לא קרה לילד כלום', אמרו לי יודעי דבר…
"אבל הבנתי שאם אני מגיש תביעה, זה יגרום לנהג לנזק. מעין כתם שיישאר עליו שהוא פגע בהולך רגל, וממילא הוא יצטרך לשלם על הביטוח שלו יקר יותר בשנים הבאות.
"לאחר מחשבה החלטתי לוותר לו. התקשרתי לנהג ואמרתי לו: 'תשמע ידידי, אני יודע שהקדוש ברוך הוא עשה לנו נס, בזכות מידת הוותרנות שאנחנו מנסים להחדיר בעצמנו ובילדים שלנו. אם הקדוש ברוך הוא עשה לי נס בזכות מידת הוותרנות, איך אני יכול לנהוג עכשיו בצורה הפוכה ולהגיש תביעה? לא יקום ולא יהיה! אני מודיע לך חגיגית וחד משמעית – הסיפור מאחוריך. לא תהיה תביעה, אתה לא צריך להכין מסמכים ולא יעלה לך שקל. הילד בבית ברוך ה', הוא מרגיש מצוין, אני מרגיש מצוין, זהו, המשך בדרכך ותודה לקדוש ברוך הוא שגם אתה יצאת בלא פגע!!!'…
"כמובן שהנהג התרגש מאוד והודה לי מעומק הלב. אמרתי לו שאני לא סתם מוותר לו, פשוט כבר ראיתי שככה אפשר להרוויח הכי הרבה…
"מהר מאוד גיליתי שבאמת לא ויתרתי על כלום. בתוך כמה ימים נכנסו לי סכומי כסף יפים מאוד מכמה מקורות לא צפויים. תאמינו או לא, אבל אני חושב שהסכום הכולל יצא קצת יותר גבוה מהסכום שנאמר לי שאני יכול לקבל מחברת הביטוח, אחרי חודשים של המתנה והתעסקות מרובה עם ניירת ומסמכים… חסכתי זמן וחסכתי מאמץ, קיבלתי את כל הכסף הישר לידיים שלי בלי להתאמץ בכלל…".
**
ואם כבר דיברנו על מידת הוותרנות, מבקש הרב גולדברג לספר לנו סיפור מופלא שמסופר בקרב חסידי לעלוב, ושיש בו כדי להראות עד כמה גדולה היא מידת הוותרנות, וכמה מרוויח המוותר לזולתו, נגד כל הסיכויים.
מעשה היה בירושלים, עם שני ילדים שהיו בני אותו גיל, ואחד מהם היה מציק לחברו ומקנא בו מאוד. מגיל צעיר מאוד הוא תמיד היה פועל נגד החבר ככל יכולתו.
הילד שנפגע מהרדיפה הבלתי פוסקת, סיפר על כך להוריו, והם היו מרגיעים אותו ומנסים לעזור לו, מדברים עם המלמד שיעמיד את הילד השני על מקומו, פונים גם להוריו, וגם מלמדים את בנם לוותר, לסלוח, להתגבר ולהמשיך הלאה למרות העלבון והרדיפה.
הילדים גדלו, היו לנערים, והרדיפה המשיכה ולא פסקה. אותו נער הרגיש שהוא כבר לא יכול לשאת את הרדיפה מצד החבר שלו. הוא ביקש מאביו שידבר עם הרבי, הלא הוא הרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב, שהתגורר בירושלים, ושרבים מיהודי העיר באותם ימים באו להיוועץ בו ולבקש את ברכתו.
סיפרו האב ובנו את כל הסיפור לרבי ששמע אותם ברוב קשב, ולאחר מחשבה אמר לבחור: "תוותר! תוותר! אל תחזיר לו, אל תעמיד אותו במקום, אל תנקום בו חלילה. פשוט תוותר! מוויתור לא מפסידים!!!".
כשהם היו צריכים להיכנס לישיבה, אותו בחור שרדף את חברו, השמיץ אותו וגרם לו לקשיים גדולים מאוד, עד שהצליח להתקבל לישיבה. כשהגיעו לשידוכים חזר המעשה על עצמו, והוא קלקל לו שידוכים והשתדל לפגוע בו כמה שיותר.
תחושת הפגיעה והרדיפה גרמו לו לא פעם לכעוס על החבר המציק. הוא מאוד מאוד רצה להחזיר לו מנה אחת אפיים ולהעמיד אותו במקום, אפילו בא שוב לפני הרבי, וסיפר לו עד כמה הרדיפה גדולה ונוראה. אבל הרבי עמד על דעתו שלמרות הכל, צריך לוותר.
"אגב", עוצר הרב גולדברג לרגע את הסיפור ומבקש לחדד נקודה חשובה: "לא תמיד זה נכון לומר לילד שיוותר. לפעמים הילד ממש סובל מרדיפה, ותפקיד ההורים ללמד אותו לעמוד על זכויותיו ולהעמיד במקום את מי שמציק לו. אנחנו לא יכולים להסיק מהסיפור הזה מסקנות באופן גורף, לגבי איך להתנהג עם הילדים, כמובן שהרבי ראה ברוח קדשו שהבחור הזה יהיה מסוגל לעמוד בזה והדבר לא יגרום לו לנזקים אלא להיפך. אבל גם אנחנו הקטנים יכולים ללמוד מזה, שבאמת ויתור תמיד מביא לרווח ולא להפסד. ואם נצליח לגרום לילדים שלנו להרגיש ככה, אנחנו מציידים אותם במתנה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת להם לחיים".
**
שני הבחורים הללו התחתנו, שניהם המשיכו לגור באותו אזור בירושלים, ומערכת היחסים הקבועה המשיכה. האחד מציק והשני שותק ומוותר. האחד פוגע בפרנסתו של הזולת והשני שותק ומוותר. מדי פעם הוא בא לרבי ששב ומבקש ממנו לוותר-לוותר-לוותר.
"נולדו להם ילדים שגדלו ב"ה והגיעו סמוך לפרקם. אותו אברך שתמיד מוותר, הבין שאם הוא רוצה לחתן את ילדיו, הוא חייב לצאת לחוץ לארץ, ולזכות יהודים רחמנים בני רחמנים במצוות הכנסת כלה.
נסע מיודענו לאירופה, הסתובב בכמה מדינות עבר בין קהילות יהודיות, וקיבץ כמה גרושים שבקושי הספיקו לו לכיסוי ההוצאות.
באותה תקופה, התרכזה בווינה בירת אוסטריה קהילה חרדית עשירה ואמידה. כל מוסד או ארגון שרצה להשיג תרומות, ידע שעליו לשלוח שד"ר לווינה. זה היה אז כמו ניו יורק של היום.
הבין האברך הוותרן שלשם הוא צריך להפנות את צעדיו, הוא נסע לווינה, ומיד כשהגיע לעיר הוא חיפש מקום ללון, מצא בית מלון במצב סביר, שילם כמה שהתבקש וקיבל חדר ללון בו.
הוא נכנס לחדר והנה הוא מבחין בארנק עור תפוח שמוטל על הרצפה. מיד התכופף, הרים את האנק וגילה בתוכו כמות מכובדת מאוד של מטבעות זהב נוצצים…
הוא חשב בינו ובין עצמו: הרי זאת עיר שרובה עכו"ם, אין צורך לעשות השבת אבדה. אבדת עכו"ם מותרת. אבל מה? מי שאיבד את הארנק בטח יבוא לחפש אותו. עלולים להאשים אותו בגניבה…
דבר ראשון הוא רוקן את הארנק, ושם את כל מטבעות הזהב בארנק שלו, יחד עם מעט הכסף שהצליח לגייס עד כה במסעו הממושך. בשלב השני הוא פתח את החלון, הסתכל וראה שאף אחד לא עובר באזור, לקח את ארנק העור הריק, והשליך אותו הרחק ככל האפשר.
רק סגר את החלון והנה נשמעות דפיקות בדלת. בפתח עומד שייח' ערבי עשיר, ואיתו מנהל בית המלון. הם שואלים את האיש, האם הוא מצא ארנק כאן בחדר, כי השייח' שהיה כאן לפניו יצא ממש לפני כמה דקות, וגילה שהארנק לא עליו.
היהודי השיב שאם הם רוצים הוא מוכן לעזור להם לחפש, אולי ימצאו ארנק בחדר. חיפשו וחיפשו וכמובן לא מצאו כלום, אבל אז החל השייח' לחשוד בו ודרש שיבדקו בכיסיו של היהודי.
בדקו בכיסיו ומצאו ארנק ישן קרוע ובלוי, ובתוכו אוצר בלום של מטבעות זהב… הסתכלו עליו, ראו יהודי בלבוש די ישן ובלוי, הארנק שלו נראה כמו ארנק שאף פעם לא החזיק יותר מכמה מטבעות בודדים, ופתאום יש לו סכום כזה גדול?
ספרו את הכסף, ומצאו שיש שם את הסכום שהיה לאותו איש עסקים עם עוד קצת תוספת, ועשו את החשבון שהיהודי הזה כנראה עשה 'איחוד ארנקים'. לא עברו דקות אחדות, והוא מצא את עצמו מובל באזיקים לתא המעצר.
כשהובא בפני החוקר, טען הירושלמי להגנתו שזה כסף שהוא הרוויח ביושר מעסקיו המרובים. "אני איש עסקים, אני מתלבש כמו אדם פשוט, כי אני רוצה להתערב בין האנשים, ולאתר את ההזדמנויות המתאימות. אבל יש לי הרבה כסף".
לראיה הוא הציג את הדרכון שלו, שהיה עמוס בחתימות של מעברי הגבולות בין המדינות השונות, שהרי הוא נדד רבות עד שהגיע לווינה כדי לקבץ נדבות בעיר, והדרכון שלו הספיק להפוך לעמוס בחתימות…
החוקר לא ידע מה לחשוב. מצד אחד זה באמת מוזר שלאיש הזה יש כל כך הרבה כסף, והוא רחוק מלהיראות עשיר. מצד שני, ללבוש בגדים פשוטים וקרועים, זאת לא עבירה על החוק. מה גם שהשייח' הערבי בכלל לא בטוח בתחילה שהארנק אכן בחדר בו התאכסן. אולי הארנק נפל לו באמת אחרי שיצא מהמלון?
"לאחר מחשבה החליטה משטרת וינה לבדוק את הנושא לעומק. הם שלחו טלגרמה לקונסוליה האוסטרית בירושלים, וביקשו לברר אודות האזרח היהודי ששמו כך וכך, המתגורר בעיר, לברר מה מצבו, אם הוא אכן איש עסקים עשיר כמו שהוא טוען, או שכל הגרסה שלו שקרית וממילא הכסף לא שייך לו וגם יש להגיש נגדו כתב אישום בגין גניבה".
***
אנשי הקונסוליה האוסטרית ביקשו מאחד העובדים היהודים במקום, שיפנה לשכונה היהודית בה מתגורר אותו חשוד בגניבה, ויבדוק מה מספרים עליו, אם אומרים שהוא איש עסקים עשיר, או שהוא מתחזה שגנב כסף לא לו…
הגיע היהודי האוסטרי לשכונה, ניגש לכולל המרכזי, ובעודו עולה במדרגות יורד מולו מיודענו, האיש שרודף את חברו מאז היו ילדים קטנים ועד עצם היום הזה.
הוא הבחין ביהודי הזר שמגיע לבקר, ונראה שהוא מחפש משהו, ושאל אותו: "אפשר לעזור, אתה מחפש מישהו???".
השיב לו האוסטרי שהוא שליח של הקהילה היהודית בווינה, וביקשו ממנו לברר אודות אחד מתושבי המקום, ירושלמי שהגיע לווינה, והקהילה היהודית מבקשת לתהות על קנקנו אם הוא איש נאמן…
כששמע הלה שמבקשים מידע אודות שנוא נפשו ומושא קנאתו, הוא היה בטוח שהקהילה היהודית רוצה לדעת אם היהודי הירושלמי שהגיע לקבץ נדבות אכן זקוק לתמיכה, או שהוא סתם מתחזה שמנסה לעשוק אנשים ולקחת מהם כספי צדקה ברמייה.
כמובן שלא היו צריכים לדובב אותו יותר מדי. הוא החל לתאר בפני היהודי האוסטרי, כמה שהאיש הזה עשיר מופלג: "הוא מגיע עם בגדים קרועים ובלויים, אבל דע לך שהוא עשיר מופלג. הוא מסתובב במדינות שונות ועושה עסקים. הוא יבוא לבית הכנסת בווינה, אנשים ירצו לתרום לו כסף, יחשבו שהוא מסכן, אבל האמת, שהוא עשיר אפילו יותר מהם…".
השליח האוסטרי שמע את הדברים, סב על עקביו, חזר לקונסוליה ומיהר לשגר מברק בו הוא מודיע שאכן צדקו דבריו של היהודי הירושלמי הכלוא. הוא באמת איש עסקים עשיר מאוד, ולמרות המראה הפשוט, הכסף שנמצא בארנק הקרוע, אכן שייך לו…
זמן קצר לאחר מכן שוחרר היהודי מבית הכלא האוסטרי, ואף נמסר לו שהחקירה העלתה שצדקו דבריו, וגם החבר שלו מירושלים העיד שהוא איש עשיר, שמסתובב ברחבי העולם ומצליח מאוד בעסקיו הרבים.
נשא היהודי את עיניו לשמים, הודה לקב"ה ששלח לו רבי חכם שכזה, שידע לזהות הרבה שנים קודם לכן, שדווקא מהוויתור שלו, מזה שהוא מסכים לקבל את ההצקות והרדיפות בלי להגיב, דווקא משם תבוא הישועה, הוא ינצל ממאסר ממושך וגם יצא כשכיסו מלאים במטבעות זהב…
***
בסיום הדברים מבקש הרב גולדברג להוסיף עוד נקודה למחשבה: "שמעתי פעם שמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה אומר: 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד'.
"המסר הזה צריך להדהד בבית. הבית צריך להתנהל באופן כזה, ואני חושב שזה טוב לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות. אדם שזכה להיות ותרן, חי יותר טוב, הוא לא מתעצבן, הוא לא גורר מריבות או ויכוחים לאורך שנים. הוא חי בשלום עם כולם. טוב לו בחיים, טוב למי שחי לצדו.
"הרי בדור שלנו החוסן הנפשי של האנשים הולך ונעשה יותר ויותר רופף. כולנו לחוצים, דואגים, גם קצת עצבניים, חסרי מנוחה. אדם שלומד לוותר, זה מסייע לו. זה כאילו נותן לו זריקה של חוסן נפשי, החיים כבר לא כל כך קשים ולא כל כך מאתגרים, כשאתה יודע לוותר ונהנה לוותר.
"חז"ל הקדושים תמצתו את זה בכמה מילים: 'כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו'. ואם נעמיק במאמר חז"ל הזה, נגלה שיש בו הרבה מאוד רבדים של הטובות המופלאות שאפשר להשיג על ידי שנאחזים במידת הוותרנות. הלוואי שנזכה לזה, כי זאת באמת ההכנה הטובה ביותר לקראת ראש השנה ויום הכיפורים".