"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" (דברים ט"ז, י"ח)
מסופר על רבי לייב זצ"ל, רבה של קובנא, גדול הדור, שהיה פיקח גדול.
פעם ישב במרפסת ביתו עם גמרא פתוחה ולמד. למטה, ברחוב, עמדו פועלים חוטבי עצים, ועמלו לחטוב עצים לפרנסתם. היום חם, זיעה רבה נגרה מפניהם של הפועלים.
אחד מהם הרים את עיניו למעלה, והבחין בר' לייב. אמר לחבריו: "אה, לרב יש מזל, יושב לו בנחת, כוס תה בצד, ושר לו. עושה חיים, יש לו פרנסה, ואנחנו עובדים כמו חמורים…".
ר' לייב קובנר שמע את הדברים, התכופף מהמרפסת וקרא לעברם: "חבר'ה, עלו אלי בבקשה, ברצוני לשוחח עמכם!".
חוטבי העצים התמלאו פחד, אולי אמרו משהו שאסור לומר… עלו למעלה ואמרו: "רבי, חטאנו עווינו פשענו, דברנו דופי… דברנו מה שלא צריך לדבר".
– "לא", אמר הרב, "אתם צודקים. כמה שעות אתם עובדים?"
– "מהנץ עד השקיעה"
– "כל כך הרבה שעות? וכמה אתם מרוויחים?"
– "חמישה רובל ליום".
– "אתם יודעים מה?", אמר הרב, "אעשה עמכם עסק: אני אתן לכם תנאי עבודה כמו בהסתדרות, שבע שעות עבודה, לא יותר, ובשבע השעות הללו לא תחטבו עצים אלא תשבו ותלמדו, וגם תקבלו כוס תה, ותמורת זאת אשלם לכם חמישים רובל ליום, לא חמש. מה דעתכם?"
– "רבי, אתה עושה מאתנו צחוק?"
– "לא, חס ושלום!"
– "אבל אנחנו לא יודעים ללמוד!"
– "לא נורא. תהילים אתם יודעים לומר?"
– "כן!"
– "מצוין, תהילים גם טוב, ובכן סיכמנו: כל יום אתם יושבים בבית המדרש שבע שעות ואומרים תהילים!".
כל אחד חוזר הביתה שמח וטוב לב, ומודיע לאשתו: "מזל טוב! ממחר אני וחברי לא נצטרך יותר לעבוד קשה, אנחנו נשב ביחד עם הרב ונאמר תהילים, ונקבל לא חמישה רובל אלא חמישים!".
למחרת בבוקר כולם באו. המיחם של התה כבר היה מוכן, מתיישבים ומתחילים לומר: "אשרי האיש אשר לא הלך…".
מציצים מדי פעם בשעון, ואומרים עוד כמה מילים. פתאום מגיעות מילים קשות, בקושי מצליחים לבטא אותן. אומרים ומסתכלים בשעון, אומרים ומסתכלים. בינתיים שותים כוס תה, ושוב אומרים ושוב מסתכלים על השעון.
"רבי, השעון מקולקל, לא הולך…".
בסדר גמור, הביא שעון תקין במאה אחוזים. אומרים ואומרים, ומסתכלים – השעון רשע מרושע היום, לא זז!
עברו שלוש שעות, גמרו את כל התהילים. "ברוך ה', רבי גמרנו!"
– "טוב מאד, אבל נשארו עוד ארבע שעות עד סוף יום העבודה שלכם!"
מה עושים?
אומרים עוד פעם את כל התהילים.
מתחילים מההתחלה: "אשרי האיש אשר לא הלך" – אבל המחוגים לא הלכו… זה היה יום של אולי מאה שעות…
בסופו של יום קבלו את כספם, והלכו הביתה שבורים.
כל אחד מגיע הביתה, אשתו רואה אותו מדוכדך ושואלת: "מה קרה? לא שילם לך?"
– "לא, הוא דוקא שילם"
– "אז למה אתה עצוב?"
– "זה לא בשבילך…"
למחרת בבוקר במקום לבוא בשבע באו בשמונה.
אמר להם הרב: "באתם בשמונה, תלכו שעה אחת יותר מאוחר בלילה".
מתחילים להגיד תהלים עד שנמאס: "די, רבי תעזוב אותנו, אנחנו חוזרים לעצים שלנו!…"
אמר להם ר' ליבל'ה קובנר: "דעו לכם! אני לומד כל יום שמונה עשרה שעות! האם גם עתה מקנאים אתם בי?"…
"אוי, רבי", אמרו כולם, "אתה מלאך!"…
(מתוך 'דורש טוב' – הגדה של פסח)