לפני זמן קצר קיבלתי טלפון מאמי תחי', תוך כדי השיחה נכנסה שיחה נוספת.
להורי היתה בעבר חנות מכולת ברכוב תחכמוני בירושלים. המתקשר היה ככל הנראה אברך, הוא שואל את אמי האם הם אלו שהיתה להם חנות. לפי תגובותיה ותשובותיה הבנתי את נושא השיחה.
ליד החנות היה תלמוד תורה גדול. הילדים היו נכנסים מדי פעם לחנות, כדי לקנות לעצמם דברי מאכל. כשהיה קטן, והיה זה לפני עשרות שנים, נטל האיש מדי פעם דברים בלי לשלם עליהם. לדעתו מחירם הגיע לכחמישים שקלים. הוא שאל כיצד יכול הוא להשיב לה את הכסף. אמי ענתה שיתן את הכסף לצדקה, והיא מוחלת לו בלב שלם.
זהו סיפור קטן שרק ממחיש כיצד ניגשים לימים אלו. לא די באמירת סליחות ובשמיעת קול שופר. צריך לעשות חשבון נפש פרקטי. לא לעסוק רק בענייני נוסח התפילה, אם אדם אמר "הא-ל הקדוש" במקום "המלך" – האם צריך לחזור וכדומה. צריך לתרגם את הדברים הלכה למעשה.
לפחות, יש לערוך חשבון נפש כל יום לפני השינה, מה עשיתי היום, האם הכל היה כשורה? "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". זהו הזמן המתאים ביותר לשדרג את מערכת היחסים עם ריבונו של עולם.
הסיפור עם אמי הזכיר לי שבדידי הווה עובדא. סיפור מצמרר.
כשהייתי נער צעיר למדתי בישיבה בשכונת בית וגן. היתה זו ישיבה קטנה מאוד. אמנם, שמה היה 'שם עולם', אבל באמת לא היתה זו ישיבה בעלת שם עולמי. סך הכל היינו שמונה-תשעה תלמידים. ממש מיניאטורה…
היתה זו ישיבה חסידית. רוב התלמידים היו לבושים בבגד עליון גם בזמן הלימוד. אני הייתי לובש חליפה רק לתפילה. והנה, יום אחד אני ניגש לקחת את החליפה מהמתלה עליו הייתי רגיל לתלותה, לתדהמתי גיליתי שהארנק שהיה בה – נעלם. שוד ושבר. שתי הלירות, כל רכושי, נגנבו!
פתאום נזכרתי שלפני כן ראיתי נער אחד מבני השכונה מסתובב בין המעילים. אמרתי, ודאי הוא זה שנטל את ארנקי. אחרי תפילת ערבית הלכתי לביתו של אותו הבחור, ובקשתי לדבר עם אביו. סיפרתי לו בעדינות את הסיפור ועל כך שאני חושד בבנו.
איזו 'מקלחת' קיבלתי! "אינך מתבייש? אתה חושד ב'בן יקיר' שלי, הישר והתמים? הוא אינו נוגע במה שאינו שלו. כלך לך אצל שכמותך…". הייתי בוש ונכלם, וגם נפחד. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. ובכל זאת, לפני שעזבתי ביקשתי מהאב בבושת פנים, שאם לא אכפת לו, ינסה לברר זאת בעדינות עם בנו כשיפגשנו. אינני יודע אם עשה זאת, על פי תגובתו סביר מאד שלא. וגם אם כן, ברור מה היתה תשובת הבן.
הדבר ארע לפני כארבעים וחמש שנה.
לפני כשמונה שנים, יותר משלושים שנה מאותו אירוע, מתקשר אלי אברך ירושלמי, שאף הזדהה בשמו. "הרב, אתה זוכר את הסיפור עם הארנק, אתה זוכר שחשדת בנער פלוני?" אמרתי: ודאי שאני זוכר. אם את הגניבה עצמה לא הייתי זוכר, את המפגש עם האב אי אפשר לשכוח…
המשיך האברך ואמר: "ובכן הרב, חשדך היה מוצדק. הנער הוא זה ששלח ידו בכספך.
"הוא כבר בעל בעמיו, נשוי, בעל משפחה גדולה. אך למרבה הצער הוא עובר סבל. לאחרונה ניסה לחשוב מה זאת עשה אלוקים לו. התחיל לשחזר את מהלך חייו, הלך 'רוורס' עוד ועוד, ואז הגיע לאותו מעשה.
"האברך מתבייש לדבר עם הרב בעצמו, וביקש ממני לעשות זאת במקומו. לא היה לו אומץ להתקשר". המשיך האברך וביקש בתחנונים: "אנא, סלח לאותו יהודי!". אמרתי לו: אני נרעש ונרגש. בעצמי שכחתי מהסיפור זה מכבר.
ואליבא דאמת, מעולם לא העליתי בדעתי לעשות תשובה על שאולי חשדתי בכשרים. הרי לא היתה לי כל ראיה לחשדי, ובכל זאת הייתי משוכנע כל כך שהוא זה שמעל בכספי.
התפעלתי מהעוצמה של אדם זה, ללכת אחורה עד מרחק כזה, עשרות שנים, לנסות להעלות בזיכרון את כל העבר, לחשוש שמא בשל כך באה עליו הרעה.
מובן שאמרתי שאין לי כל קפידא, אני מוחל מחילה גמורה. תחושתי היתה מאוד לא נוחה, כאילו אני הוא זה שגרמתי לסבלו של האיש שנים רבות. יתכן שכן, ואולי לא. אבל, איך שלא יהיה, זהו חשבון נפש נכון וראוי. פשוט, לקחת נייר ועט ולעבור על מעשינו, היום, אתמול ובמשך כל השנה.
מה רב כוחו של כל מעשה של יהודי
כל ענין התשובה הנו פלא גדול. בדיני בשר ודם, עד כמה שאדם יתחרט ויצטער על מעשיו, הדבר לא יועיל לו למחוק את חטאו. לכל היותר השופט יתחשב בכך, ויוסיף את חרטתו לנסיבות המקילות. הקב"ה בחסדו מקבל תשובת רשעים ומוחק את חטאיהם, ולא עוד אלא שהזדונות הופכים לזכויות.
אך ברמב"ם מצאנו חידוש גדול עוד יותר, המהווה עידוד עצום. יתכן שאדם רשע עושה מצוה אחת, ועל ידי כך נחשב לצדיק יסוד עולם. עד כדי כך!
פעמים רבות היצר בא להרפות ידיו של אדם באמרו: מי אתה? מה אתה? מה מעשיך? איזו חשיבות יש לפעולותיך? ובפרט, כאשר כולך מלא חרטה…
כך צריך לענות לו: לו נניח כדבריך, על אף שבאמת יש בכך הגזמה, מכל מקום, בכל רגע נתון יתכן שבמצוה שאני מקים אני 'נופל' על סיטואציה בה אני מציל את שבעת מיליארדי אנשי העולם. כל העולם מתקיים בזכותי. איזו ברכת 'יישר כח' אקבל בעולם האמת על כך! אני הוא זה שקיים את העולם! מה רב כוחו של כל אחד מאתנו!
פעם היתה לי שיחה עם המשגיח, רבי דב יפה זצ"ל. בין הדברים אמרתי לו שמצאתי בדברי רבי חיים מוולאז'ין בספרו 'נפש החיים' משהו שעבורו שווה ללמוד את כל דבריו.
אמר המשגיח: אל תגלה לי במה מדובר, אני אומר לך! רבי חיים אומר שהמעשים שנבוכדנצר וטיטוס עשו לעם ישראל בחורבן הבית – הינם כאין וכאפס לעומת עבירה אחת של יהודי.
הם, רשעי האומות, פגעו בעצים ואבנים. בעולם החומרי. לעומת זאת, כאשר יהודי עובר עבירה, הוא מקלקל את כל העולמות של הקב"ה. העליונים והתחתונים.
אין הוא פוגע בכמה מטרים בהר הבית – וזהו, למעשיו ישנן השלכות שליליות על יצירה שהיקפה ארבעה עשר מיליארד שנות אור, וזה רק בעולם היצירה שגדלו בלתי נתפס, שלא לדבר על העולמות העליונים, הרוחניים.
ומאידך גיסא, כשיהודי עושה מצוה, ולו הקטנה ביותר, הרי שהוא בונה מחולל עולמות. הדבר נותן לנו תמריץ ועידוד נפלאים.
עלינו לחשוב, עוד יום מימי הרחמים והסליחות עובר, עוד יום עובר. האם עשינו דברים שתורמים לקיומו ולהתפתחותו של היקום? האם עשינו דברים שתרמו לרוחניותנו אנו? או שמא חלילה עשינו פעולות שגרמו לנסיגה בדרגתנו.
עצם ההגעה לשיעור תורה, גם בלי הלימוד עצמו, נחשבת לזכות גדולה.
הרש"ש, רבי שלום שרעבי, מגדולי המקובלים שבירושלים, היה מוסר שיעור קבוע לבעלי בתים אחרי תפילת ערבית. אחד המשתתפים היה יהודי שעמל קשה לפרנסתו במשך כל היום. כשאך הגיע לשיעור והתיישב, היה נרדם מיד. כך ישן שנת ישרים עד סיום השיעור.
למרות שהשתדל מאוד, ועשה כל מאמץ כדי להישאר ערני ולו לפרק זמן קצר, הדבר לא עלה בידו.
בסופו של דבר גמלה בלבו החלטה לעשות לדבר סוף. אין בכך כל טעם, וזאת מלבד התחושה הלא נעימה כלפי מגיד השיעור, הרש"ש.
הרש"ש, שכאמור היה מגדולי המקובלים, קרא את מחשבותיו של היהודי.
כשהגיע לשיעור, אמר לו: בוא נא, שב בבקשה על כסאי. היהודי נחרד, הוא, היהודי הפשוט, ישב על כסאו של הצדיק? אבל הרש"ש התעקש. לא היתה ברירה, צדיק גוזר. התיישב האיש על הכסא, ומיד, כדרכו בקודש, נעצמו שמורות עיניו והוא ישן שנת ישרים.
בחלומו, והנה הוא עומד לפני בית דין של מעלה. מאזניים ענקיים מוצבים, ועליהם מעמיסים קרונות קרונות של מצוות. תפילות, תפילין, שמירת שבת, כשרות. הוא מתמוגג מנחת. כמה נפלא, אכן, ניצלתי את שהותי בעולם התחתון למצוות ולמעשים טובים.
אך הנה נגמר מלאי המצוות, ומתחילים להופיע קרונות קרונות של עבירות, שחורים משחור. לאט לאט מתרוממת כף המצוות, המצב נעשה חמור יותר ויותר, עד שלבסוף החלה כף העבירות להכריע.
האיש נבהל מאוד. אוטוטו הוא מקבל כרטיס כניסה לגיהנום.
ואז, פתאום נשמעת הכרזה: רגע רגע. ישנן עוד כמה עגלות של זכויות. העגלות מגיעות, פורקים את המשא, מטעינים אותו על כף המאזנים, ושוב, ברוך ה', הכף נוטה לצד המצוות.
מציץ האיש בפליאה, מהיכן הגיעו מצוות חדשות? להפתעתו הוא מגלה שהמטען שהיה על העגלות הנו – בוץ פשוט.
מהיכן הגיע הבוץ הזה, ומדוע הוא מצטרף למכסת המצוות? מתברר שזהו הבוץ שכיסה את נעליו כאשר הלך בימי החורף לשיעורו של הרש"ש. בשמים החשיבו את ההליכה הקשה בבוץ, בגשם ובקור – כזכות.
האיש מתעורר מחלומו כאשר הרש"ש מסיים את שיעורו, כרגיל. ואז פונה אליו הרש"ש ושואל: "נו, ומה עכשיו התכניות…?".
וזה רק בוץ. התורה עצמה שלומדים בשיעור – ערכה לא יסולא בפז. אלו זכיות אדירות ועצומות. גם אדם במצבו של יהודי זה, יהודי שבקושי מצליח לקלוט כמה מילים לפני שנרדם, שכרו הרבה מאוד. האוזן שומעת, הוא עושה את ההשתדלות המקסימלית מבחינתו.
"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" [תהלים כז ד]. "שבתי בבית ה'". ישנה חשיבות לעצם הישיבה בבית הכנסת ובבית המדרש. הכתלים ספוגים בקדושה ובטהרה.
(מתוך 'מפיק מרגליות' – ימים נוראים)