העקביות והדביקות במטרה היו מתכונותיו הבולטות של מרן. כאשר לקח על עצמו משימה, לא היה כח בעולם שהיה מסוגל להניאו מביצוע הדבר. הוא לא התחשב בשום מכשול טבעי. גם אם ההיגיון ציוה להרים ידיים, הוא לא הושפע מכך, הוא ראה רק את המטרה הקדושה ושם את מבטחו בה'.
את הסיפור דלהלן סיפר לי מרן בעת שהתנהלה המערכה נגד חוק 'שרות לאומי' לבנות, בשנת תשי"ג. המאבק היה כבד, ובהוראת גדולי הדור, ובתוכם גם מרן, נערכה הפגנה גדולה בירושלים, שכמוה לא היתה. בהפגנה השתתפו כמעט כל גדולי הדור, וביניהם גם מרן, האדמו"ר הזקן מבעלז, האדמו"ר מגור והגאון מטשעבין, אשר מעולם לא נטלו חלק בהפגנות. אך כידוע, למרות כל המאבקים התקבל החוק בקריאה שלישית בכנסת.
לאחר שהחוק התקבל, נכנסתי כדרכי למרן כדי לדווח לו על הנעשה. הוא שאל אותי, אם ניתן עוד לעשות משהו כדי לבטל את החוק. תשובתי היתה: שום דבר. לא נשאר עוד רעיון שלא ניסינו אותו, עשינו כל מה שניתן לעשות בארץ ובחו"ל, אך ללא הועיל.
אמר לי מרן: "חז"ל מלמדים אותנו (ברכות י.), שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. והכוונה כאן היא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – ממש".
הוא ראה שלא הבנתי את כוונתו, ואמר: "אסביר לך מה הכוונה בדברי, על ידי מעשה שהיה בהיותי בבריסק". זמן קצר לפני ראש השנה, נודע לו כי גבאי בית הכנסת הגדול, החליטו לשנות את מקומה של המקהלה שליוותה את החזן. עד אז עמדה המקהלה סמוך לחזן, ומעכשיו היתה אמורה לעמוד בגלריה, כדרכם של המשכילים. השעה היתה מאוחרת, וכבר לא היה סיפק בידו להזמין את הגבאים ולהניאם מהמעשה, אך בליבו הוא גמר אומר שלא לאפשר למקהלה לשנות את מקומה.
מרן הדגיש בפני, כי הוא לא שקל אם יש כאן ענין של איסור. הוא הבין שהגבאים אינם מתכוונים לשם שמים, וכל רצונם הוא רק להכניס לבית הכנסת את המודרניזציה, ולחקות את בתי הכנסת היותר 'מתקדמים'.
בראש השנה הגיע מרן לבית הכנסת. המקהלה תפסה את מקומה בגלריה המוגבהת, כרצון הגבאים. "ידעתי", סיפר לי מרן, "כי הגבאים לא יצייתו לי, לכן עליתי לגלריה ופניתי ישירות לאנשי המקהלה, ואמרתי להם: "רדו! אתם לא תשירו כאן!". חברי המקהלה, שהיו בעלי-בתים פשוטים וילדים, צייתו לדברי, כמובן, וחזרו למקומם הקודם.
לאחר שירדו, ציוו עליהם הגבאים לחזור ולעלות, והם עשו כדבריהם. מרן עלה שוב והורה להם לרדת, והם ירדו. כך נשנה הדבר פעמים רבות, עולים ויורדים, עולים ויורדים, מרן היה עולה בכל פעם ומורה להם לרדת.
"חשבתי" – סיפר מרן – "כיצד אשיג את מבוקשי? מה עוד יכול אני לעשות? כמה פעמים אוכל לחזור על התרגיל הזה? החלטתי, שכל עוד יש בכוחי לעלות, אעלה ואצווה על המקהלה לרדת. לאחר מספר פעמים שיערתי בנפשי, שזוהי הפעם האחרונה, ויותר לא יהיה לי כוח לעלות. עליתי שוב, גערתי באנשי המקהלה והוריתי להם לרדת. ומיד כשהם ירדו, באו הגבאים והורו להם לעלות".
באותו רגע נפתחו חלונות עזרת הנשים, והנשים, ביניהן גם נשות הגבאים, החלו צועקות בקול רם: "איזו חוצפה נגד הרב!".
"מה שלא השגתי בכוחות עצמי" – סיכם מרן – "השגתי בצעקותיהן של הנשים, והמקהלה נשארה על מקומה למטה".
כשסיים את הסיפור, אמר לי מרן: "במקרה כזה, אתה בודאי היית מתייאש, ואומר 'מה עוד לא נעשה'… אינני יודע כמה עשרות פעמים עליתי כדי להוריד את המקהלה. אם כן, מה יכולתי להועיל בכך שאעלה עוד פעם להוריד את המקהלה? מה יכולתי לעשות שלא עשיתי בפעולותי הקודמות
אבל אני קיימתי את דברי חז"ל: 'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם', כפי הפשט שאני מבין – על צוארו ממש! אפילו אז לא ימנע עצמו מן הרחמים. כל עוד לא נערך המשפט, שוכרים את עורכי הדין הטובים ביותר. אבל לאחר המשפט, כאשר דינו של הנאשם כבר נחרץ למיתה, והחרב החדה כבר מונחת על צווארו כדי לבצע את גזר הדין – מה עוד ניתן לעשות?
על כך אומרים חז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – ממש, אל ימנע עצמו מן הרחמים. אסור להתייאש! הישועה באה שלא כדרך הטבע. אם האדם אינו מתייאש, אלא עושה את הכל עד כלות הכוחות – הקב"ה מושיעו. "אני אומר לך", סיים מרן, "תמשיכו לפעול ותעשו דברים, אפילו אם לפי ההיגיון אין בהם כל תועלת, ולבסוף הגזירה תתבטל".
קיימנו את דברי מרן, המשכנו במאבק נגד חוק השרות הלאומי, וכידוע, עד היום החוק לא בוצע, ואנו מקווים שלעולם לא יבוצע.
דבריו אלו היו עבורי שיעור מאלף בהלכות עסקנות. עד אז סברתי, כי שיעור חובת ההשתדלות הוא רק עד כמה שההיגיון והשכל נותנים תקווה, שהדבר יביא תועלת. אבל לאחר שכבר כלו כל הקיצין, וכל מה שיעשה עוד יהיה לבטלה ויעמיד אותנו, לכאורה, במבט מגוחך, אין חובה לפעול. אבל ממרן למדתי שאין לוותר, ולא רק בפרשת 'השרות הלאומי', אלא בכל דבר. למדתי, כי יש לפעול לא רק עד גבול ההיגיון ובדרך הטבע, אלא צריך לעשות את הכל, ואז, לבסוף, הישועה באה שלא בדרך הטבע.
סיפר לי הגרמ"ד: יהודי מתושבי בריסק, בעל משפחה גדולה, התעסק למחייתו בעסקי יבוא ויצוא בדים, ונתפס בידי אנשי השלטון על עבירות מכס. הוא היה עלול לקבל עונש חמור מאד, עד כדי גלות עם עבודת פרך למשך שנים רבות בסיביר הקפואה.
מיד כאשר שמע על כך מרן, זימן אליו בדחיפות עורך דין גדול, וסיפר לו, כי לדאבונו, הוא עצמו נתפס בעבירה על חוק המכס, ועליו לעמוד בימים הקרובים למשפט חמור, ונפשו בשאלתו מה יעשה.
אותו עורך דין, על אף ששנה ופרש, נבהל לשמע הדברים, דמו קפא בעורקיו, והוא לחש באוזני מרן, כי לאור ניסיונו הרב במקרים מעין אלו, הרי שמצבו חסר סיכוי. אולם עצה אחת ויחידה יש בידו: הוא מקבל על עצמו להיכנס לארכיון בית המשפט, בו רוחשים לו אימון רב, ולגנוב משם את 'תיק האשמה'. למרות שבפעולה זו הוא מסכן את עצמו, מאחר שאם יתפסוהו יהיה עונשו נורא ואיום, בכל זאת עבור הצלת הרב מבריסק, מוכן הוא למסור את נפשו.
לאחר שגמר לפרט את תכנית ההצלה הנועזת, גילה לו מרן הגרי"ז, כי למעשה הנידון אינו הוא, אלא איש פלוני מתושבי העיר, ורק כדי לשמוע ממנו דרך הצלה, התיר לעצמו לשנות בדיבורו. כמובן, לאחר שהעורך-דין שמע זאת, הוא מיאן לעשות את הדבר ולסכן את עצמו למען יהודי זה, אך מרן טרח להסביר לו, כי צערו של הלה הוא צערו הפרטי ממש, כי מטבעו הוא מיצר על צרה של יהודי, והצלתו של הנידון היא כהצלת גופו ממש. הדברים פעלו על ליבו של העו"ד, אך הוא התנה עם הרב שיקבל ממנו הבטחה וברכה שחלילה לא ייתפס ולא ירע לו.
מרן הסכים, והבטיחו כי לא יאונה לו כל רע. העו"ד עשה כפי שאמר – כשנזדמנה לו שעת הכושר, הוציא את התיק המרשיע מן הארכיון והעלה אותו באש, והודות לכך לא התקיים כלל משפטו של אותו יהודי מבריסק.
שערי דמעות לא ננעלו
עקביותו של מרן היתה לשם דבר, אך מאידך גיסא היה לבו פתוח כאולם, וכאשר בא לפניו יהודי בדמעותיו – היה מרן מעביר על מדותיו.
מרן נמנע באופן עקרוני מכתיבת מכתבי המלצה למוסדות לשם איסוף כספים, יהיה מי שיהיה. לכן באחד ממסעותיי לארה"ב, הופתעתי לראות את ר' חנוך קרונז'ק, שניהל מוסד קטן יחסית, כשבידו מכתב המלצה ממרן.
כאשר חזרתי ארצה שאלתי את מרן לפשר הדבר, כיצד חרג ממנהגו והעניק מכתב למוסד זה, בעוד שלמוסדות תורה גדולים ממנו נמנע מלכתוב המלצה. בקשתי לדעת האם למוסד הנ"ל יש חשיבות מיוחדת.
תשובתו של מרן היתה קצרה: "בפני דמעות אינני מסוגל לעמוד. ר' חנוך אשר ראה כי המוסד עומד לפני קריסה, בכה לפני…".
משכורת – כן, מתנות – לא
מרן הקפיד מאוד לא להנות ממתנת חינם, כמאמר החכם מכל אדם (משלי טו, כז): "שונא מתנות יחיה". הסיפור דלהלן מתאר לנו, כיצד גם במצב קשה ביותר, לא הסכים לקבל מתנת בשר ודם.
כאשר הגיע מרן ארצה בשנת תש"א, יחד עם מו"ר ראש ישיבת מיר הגרא"י פינקל, יצאה משלחת, ובתוכם גם אני (הייתי אז עדיין בחור בישיבת 'היכל התלמוד' בת"א), כדי לקבל את פניהם בנמל חיפה, לשם הגיעו במונית מראס-אל-נקורה, (בנמל חיפה שכנו משרדי האנגלים לביקורת הגבולות, וכל הנכנסים ארצה היו צריכים לעבור דרך שם) כל הנוסעים עברו את הסידורים הדרושים ויצאו לדרכם, רק מרן והגרא"י פינקל התמהמהו.
לאחר שעבר זמן רב והם עדיין לא יצאו, ניגשנו לקצינים האנגלים ושאלנו אותם לפשר הדבר. הם ענו, שאין לשני הזקנים הללו כסף לשלם את מס הגולגולת בסכום חצי לירה או לירה (בערך 80 ש"ח כיום) שהוטל על כל הנכנסים ארצה, ואין אפשרות להתיר להם להיכנס ארצה כל זמן שאינם משלמים.
לשמע דברי הקצינים, קם מר דוסטרובסקי, שהיה מראשי הסוכנות היהודית, והרגיע אותנו באומרו כי הוא ייתן לרבנים את הכסף הדרוש.
הבריטים נתנו לו להיכנס למשרד, והוא ניגש למרן ולהגרא"י פינקל והציע להם לקבל ממנו את הסכום הדרוש להם. אולם מרן אמר לו: "אני לא מוכן לקבל! מעולם לא לקחתי כסף ממישהו!"
מר דוסטרובסקי ניסה לשכנעו: "זה יהיה הכבוד הגדול ביותר לסוכנות היהודית – לשלם עבור הרב מבריסק ועבור ראש ישיבת מיר". אך מרן עמד בסירובו: "אינני רוצה כלל לקבל כסף, ועל אחת כמה וכמה שאינני רוצה לתת כבוד לסוכנות של הציונים".
היינו מודאגים, ידענו שהאנגלים – שאינם יודעים חכמות – לא יוותרו. קיימנו התייעצות, חשבנו שאולי מאתנו יסכים מרן לקבל כסף, אולם לבסוף הגענו למסקנה, שגם מאתנו לא ירצה לקבל. כך עמדנו חסרי אונים, עד שיהודי בשם גבירצמן, שהיה בעבר מהבעלי-בתים החשובים בבריסק, העלה רעיון.
הוא נכנס למשרד ואמר למרן: "אני חושב, שאנשי קהילת בריסק שעלו ארצה, ימשיכו גם כאן בארץ לשלם לרב משכורת, והרב ימשיך להיות הרב שלנו כפי שהיה בבריסק. ועל חשבון המשכורת הזו, אני מבקש לתת או להלוות לרב כבר עכשיו את הסכום הדרוש".
"להצעה כזאת אני יכול להסכים" – אמר מרן. ואמנם, הוא והגרא"י פינקל קיבלו מידי מר גבירצמן את הכסף, ועל ידי זה יכלו לעבור את ביקורת הגבולות.
ללא הצעתו של מר גבירצמן, לא היה מרן מסכים לקבל כסף בשום אופן, על אף המצב המביך. זו היתה שיטה אצל מרן – לא לקבל מתנה, קטנה כגדולה, מידי בשר ודם, והוא דבק בדרכו זו בכל מצב.
(מתוך הספר 'במחיצתם')