בדרכי לבית הכנסת, ממש ליד הרחבה שלפני בית הכנסת, אני רואה ערבי בשנות ה-70 לחייו עומד ליד ספסל בודד שעומד שם, ומצלם אותו מכל כיוון אפשרי…
עצרתי ותהיתי מה פשר העניין… הייתי חייב לשאול אותו.
בוקר טוב חביבי! למה אתה מצלם את הספסל?"
ענה לי הערבי בהתרגשות: "בדיוק לפני שבוע עברתי כאן ויצאתי עם הרכב מהחניה, ופתאום הרגשתי גלי חום אדירים. עצרתי את הרכב בצד, ומהר בשארית כוחותיי גררתי עצמי אל הספסל ונשכבתי עליו…
בדיעבד הבנתי שזו היתה התקפת לב. שכבתי מעולף על הספסל במשך חצי שעה מבלי שאף אחד ייגש אלי… אולי חשבו שאני הומלס".
ומה קרה אחר כך?
"קמתי והלכתי ברגל באיטיות חצי שעה מרחק של 100 מטר! עד לקופת חולים כאן למעלה… ונפלתי שם. עשו לי בדיקות והטיסו אותי לבית חולים ושם עשו לי צנתור!"
"אז למה אתה מצלם את הספסל?
"אני מרגיש שה' עשה לי נס במקום הזה. ואני חייב לו"…
אתה יודע, אצלנו ביהדות אומרים ברכה על זה בבית הכנסת?"
"באמת? אתה יודע, אני בנאדם בריא כמו שור, מעולם לא הייתי חולה! ה' הראה לי שאני ממש כלום, ותוך שנייה, עם כל הגודל שלי אני יכול להיות על הרצפה! או לא להיות בכלל!"
אשריך! אתה צודק! נפרדתי ממנו לשלום, תוך שאני מודה לו על החיזוק… לא האמנתי שמי שיחזק אותי באמונה ובטחון זה ערבי… אבל נסתרות דרכי ה'.
לפני שהוא הלך הוא אמר לי: "תדע לך, בזכותכם הדתיים ניצלתי!"
למה? התפלאתי…
"כי זה הספסל שליד בית הכנסת-כולל, בזכותכם אני חי! אני מודה לה'", אמר בדמעות והתרגשות עצומה…
הלוואי שנעריך כל רגע שאנו לומדים תורה! תראו כמה כוח יש לתורה וכמה כוח יש ללומדיה, שאפילו הגויים מכבדים ומכירים במעלתה!
(הרב עמרם יעקוביצקי, גיליון משנתה של תורה)