היה זה לפני שנים אחדות כאשר הייתי צריך לטוס לארה"ב, לראשונה בחיי. בעת ההכנות לטיסה בת שתים עשרה השעות נשאתי תפילה שכל הנסיעה הזאת תעבור בשלום ברוחניות ובגשמיות, ושלא יהיו שום בעיות בסמוך למקום מושבי.
עליתי למטוס, התיישבתי והתחלתי לסדר את חפציי ולהתרווח במקומי; ברם, כאן הוציא שכני – שלא היה אדם דתי – מחשב גדול מתיקו, הפעיל לעצמו וידאו ומיד שקע בתוכו ראשו ורובו.
נהיה לי רע. המסכים הקטנים ממול המושב הם עוד חצי צרה, כי עדיין אפשר להסיט את הראש ולא להביט במסך שממול מושב השכן. אך כאן הוא החזיק בידיו מסך גדול בו ריצד מולי הוידאו המכוער על שלל צבעיו הנוצצים, והדרך היחידה שלא לראות את כל הכיעור היתה, לשבת עם עיניים עצומות במשך שתים עשרה השעות הבאות…
ידעתי כי אין אני יכול לבקש להחליף מקומות רק בגלל שהשכן מחזיק בידיו מחשב נייד. אך ידעתי גם ידעתי כי מהקב"ה אינני צריך להתבייש, נשאתי שוב תפילה חרישית שיצילני מן הצרה שפקדה אותי כעת.
עודי מתפלל, והנה האדון היושב לפני שכני בשורה הקדמית לנו, החליט כי הוא צריך לנסות את כל האופציות של המושב עליו הוא יושב. אחת מן האפשרויות היא, להשכיב את המשענת כך שהמושב יהפוך למצב שכיבה. ההוא לא חשב פעמיים ולא הביט לאחור אפילו פעם אחת, משך בחוזקה את ידית המשענת – אשר נתקלה במחשבו של שכני היושב לצידי, וגרמה בכך שהחלק החיצוני של מחשבו נסדק.
יותר מזה כבר לא הייתי צריך. שכני, בעל המחשב, קם ממקומו רותח מכעס. החל לצעוק ולקלל והפך את כל המטוס כי שברו לו את מחשבו היקר. לא הועילו כל ההסברים על כך שמחשבו כלל לא נשבר, והסדק נוצר רק בחלקו החיצוני. הוא לא אבה לשמוע מכלום, אלא דרש במפגיע שיעבירו אותו למקום אחר, מאחר וכאן הוא איננו יכול לשבת יותר.
צוות הטיסה הגיע בבהילות, והחלו לתור אחר מקום ישיבה חלופי, בהותירם את מקום מושבו הקודם – הנמצא לצידי – ריק מאדם, ואותי עם טיסה נעימה חלקה וכשרה.
הרבה דרכים למקום. הקב"ה רק ממתין לראות שמבקשים ממנו בכוונה אמיתית ושלימה, וכאשר מבקשים את עזרתו ית', יש לו הרבה דרכים להסיר מעמנו את המכשולות.
(גיליון 'אוצרות שמירת העינים')