פעם נכנס יהודי בעל צרות ויסורים אל הרה"ק מטאהש זי"ע, ובכה לפניו על הררי צרות ויסורים שתכפוהו אחד אחר השני.
באותה שעה עמדה על השולחן אשר לפני הרבי כוס זכוכית גדולה עד מאד מלאה במשקה תה חם. משהתגבר בכיו של החסיד אמר לו הרבי: "קרב אלי", ושוב אמר לו: "התקרב יותר", ועל כל צרה וצרה שמנה החסיד שפך הרבי מעט מהתה עליו ועל בגדיו, ונרטבו בגדיו.
כמובן החסיד לא פצה פיו בתרעומת או בפליאה לפני הרבי מדוע הוא מתיז עליו אחת למעלה ושבע למטה, מתוך ידיעה שהרבי מכוון בכל מעשיו ובכל תנועותיו יחודים, ובוודאי יש לו בזה עניינים נשגבים.
משגמר החסיד להתאונן ולבכות, שאלו הרבי: וכי לא כאבה לך התזת המשקה החם עד מאד?"
ענה החסיד: "אכן כן".
"אם כן, מדוע שתקת ונותרת בהשקט ובטח, ומדוע לא הראית כל פליאה או תמיהה על שפיכת התה עליך?"
גמגם החסיד… אך הרבי דחק בו: "נו, אמור נא מדוע שתקת".
ענה החסיד: "כי יודע אני אל נכון שכוונות נשגבות יש לרבי בכל דרכיו ומעשיו, ומובטח הייתי שהרבי ממתיק בזה מעלי את כל הדינים, ומבטל ממני כל יסורים".
אמר לו הרבי בהערה והארה: "מאחר שאני נקרא 'טאהשער רבי', הנך חושב שאני יכול להמתיק דינים… לכן שתקת, לא צעקת, ונשארת בשלוות הנפש. אם כן, ק"ו בן בנו של ק"ו שעליך לקבל כך את הנהגת הקב"ה, שהוא אדון כל והוא באמת ממתיק דינים ומיטיב לכל! מדוע אם כן הנך צועק ומתלונן? תנוח דעתך ותהא שלווה נפשך ותאמין בו שהכל לטובתך השלמה".