אל הרה"ק מטאהש זי"ע נכנס פעם יהודי בעל ייסורים, ובכה לפני הרבי על הררי הצרות והמצוקות שתקפוהו אחת אחר השניה.
באותה שעה עמדה על השולחן אשר לפני הרבי כוס זכוכית גדולה עד מאד מלאה במשקה תה חם ורותח. משהתגבר בכיו של החסיד, אמר לו הרבי: "קרב אלי", ושוב אמר לו: "קרב יותר, יותר"… ועל כל צרה וצרה שמנה החסיד שפך הרבי מעט מהתה הרותח עליו ועל בגדיו, ונרטבו בגדיו.
כמובן שהחסיד לא פצה פיו בתרעומת או בפליאה לפני הרבי מדוע הוא מתיז עליו אחת למעלה ושבע למטה, מתוך ידיעה שהרבי מכוון בכל מעשיו ובכל תנועותיו יחודים, ובוודאי יש לו בזה עניינים נשגבים.
משגמר החסיד להתאונן ולבכות, שאלו הרבי: "וכי לא כאבה לך התזת המשקה הרותח עד מאד?"
ענה החסיד: "אכן כן".
"אם כן מדוע שתקת בהשקט ובטח, ומדוע לא הראית כל פליאה או תמיהה על שפיכת התה עליך?"
גמגם החסיד, אך הרבי דחק בו: "נו, אמור נא מדוע שתקת".
ענה החסיד: "כי יודע אני אל נכון שכוונות נשגבות יש לרבי בכל דרכיו ומעשיו, ומובטח הייתי שהרבי ממתיק בזה מעלי את כל הדינים, ומבטל ממני כל ייסורים".
אמר לו הרבי בהערה והארה: מאחר שאני נקרא 'טאהשער רבי' הנך חושב שאני יכול להמתיק דינים … לכן שתקת, לא צעקת, ונשארת בשלוות הנפש. אם כן, ק"ו בן בנו של ק"ו שהקב"ה שהוא אדון כל, והוא באמת ממתיק דינים ומיטיב לכל – אז מדוע הנך צועק ומתלונן? תנוח דעתך ותאמין בו שהכל לטובתך השלימה".
(באר הפרשה)