בפתח תקווה התגורר יהודי בשם רבי אהרן יונה פיונטק. ת"ח מופלג היה ובקי בש"ס. כאשר הגיע לגיל מבוגר, קבע את דירתו בירושלים ובא להתפלל בישיבת חברון. אברכי הישיבה ראו שבידו של ר' אהרן יונה אין פרוטה לפורטה ומצבו דחוק ביותר, ובאו אפוא להנהלת הישיבה בהצעה מקורית:
בישיבת חברון היה נהוג לומר 'קדיש דרבנן' לעילוי נשמת הנדיבים שתרמו מכספם לישיבה. אחד מבעלי הבתים שהתפלל בישיבה, שהיה במקצועו פחח, אמר את הקדיש ואף קיבל על כך משכורת חודשית מהישיבה בסך שתי לירות וחצי. בדיוק באותה תקופה הפחח נפטר, והמשרה לאמירת הקדיש התפנתה. האברכים ניגשו לראש הישיבה, הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל, והציעו להעביר את המשרה לרבי אהרון יונה, כדי שיהיה לו במה לכלכל את עצמו ולא יזדקק למתנת בשר ודם.
בעוד שכולם היו בטוחים שהגאון רבי יחזקאל יסכים לקבל את ההצעה בשמחה לאלתר, הם הופתעו לשמוע שהוא מתנגד לכך. ראש הישיבה הסביר את סירובו באומרו: "הרי הנדיבים שתורמים מכספם לישיבה, מתכוונים בעצם שלאחר פטירתם אני אומר עליהם את הקדיש, ולא אף אחד אחר. אם כן, אני מעוניין לבטל את העסקה שעשינו בעבר, שאנשים אחרים אמרו את הקדיש, אלא אני עצמי אומר את הקדיש מדי יום ביומו". וכך היה. ראש הישיבה התחיל לומר את הקדיש דרבנן יום אחרי יום.
שבוע חולף ועוד שבוע. בני הישיבה היו בטוחים שהעניין הפך לדבר קבוע. והנה אחרי שלושים ימים מאז שהרב התחיל לומר את הקדיש, ניגש ראש הישיבה ניגש אל האברכים שהציעו לו בהתחלה להעביר את 'המשרה' לר' אהרן יונה, ואמר להם: "אמנם הנדיבים רוצים שראש הישיבה יאמר את הקדיש בעצמו, אבל יש לי פתרון לכך. אני אמנה את ר' אהרן יונה לראש ישיבה לעניין הקדיש"…
פקחות רבה היתה נעוצה במעשה זה של ראש ישיבת חברון, שנקט בתחבולה מתוחכמת ביותר, כיצד להעניק לתלמיד חכם ההוא את המשרה של אמירת קדיש בלא שיעלה בדעתו שיש כאן עניין של צדקה, אלא אדרבה, לכבדו ולגדלו, בכך שנותן לו תפקיד מכובד, ולא משרה שגם 'פחח' התאים לה.
(פניני עין חמד, מספר 'עלינו לשבח')