הרב אליהו לפין, מראשי ישיבת מיר ירושלים
1
כמאתיים מטר מהמקום בו התרחש האסון, בטרם חלפה לה חצי יממה, עמד שם בן דודנו האהוב רבי דב גלושטיין שיחיה ושלוש פעמים הצדיק עליו את הדין – על אשת נעוריו, על בתו הגדולה ועל בתו התינוקת, ובכל פעם היבבות בקהל רק הלכו והתעצמו. הבכי הזה ביטא את גודל הכאב והיגון, את עוצמת הזעזוע והאימה מול הטרגדיה הבלתי נתפסת, אבל גם את הנקודות הכי עמוקות בהן נגע צידוק הדין המופלא הזה;
כולם התפעמו מתעצומות הנפש ומעוצמות האמונה שהתגלו בצידוק הדין הבלתי נתפס, מהמבט הבהיר על החיים ועל מי שמנהל אותם, מהיכולת לתת את הדעת ולברור את המילים המתאימות ביותר עבור הילדים הרכים בשעות הקשות של ההלם והבלבול הנורא. אבל נדמה כי מלבד כל זאת, מה שהתגלה במלוא הודה והדרה הייתה זאת דווקא מידת הענווה המאפיינת כל כך את רבי דב שיבדל לחיים ואת שושי ע"ה, מידת הענווה הפשוטה והטהורה הזאת נגעה בלבבות וטלטלה אותם ממקומם.
2
מדוע דווקא ענווה?
אנשים מצדיקים עליהם את הדין מול המוות, רבי דב שיחיה הצדיק את הדין גם על החיים. אנשים מתכופפים מול מידת הדין, רבי דב עמד כפוף (עוד הרבה לפני זה) גם מול מידת החסד והרחמים, בפוקוס שהוא שם על 'השם נתן' ולא רק על 'השם לקח' בדבריו החדים והנוקבים על כל הטוב שהיה עד היום – כל מה שאנשים תופסים כמובן מאיליו, כשייך להם ומגיע להם – כל זה היה מתנה נפלאה, מדהימה, שמלכתחילה הייתה קצובה למשך זמן קצר, ומי שנתן אותה עד אתמול בלילה ימשיך וירחם גם הלאה.
המבט הזה על החיים יכול לבוא רק ממקום של ענווה שהיא לא רק מידה ברשימת המידות הטובות אלא כזאת שממלאת את כל הישות, מתפיסת ה'עצמי' הכי נקייה וטהורה שיונקים אותה משחר הילדות, שנושמים אותה באווירה שההורים משרים סביבם. זאת הבנה טבעית ופשוטה ששום דבר לא מגיע לי, שאף אחד לא חייב לי כלום, שכל מה שיש לי זה הכי נכון וטוב עבורי, ושאני נמצא כאן עבור אחרים ולא להיפך.
הענווה הטהורה הזאת היא שעמדה מאחורי השלווה והנעימות של זוג הנסיכים האלו, היא שהניעה את המסירות וההטבה האינסופית להורים, למשפחה ולכל מי שנצרך, את הארת הפנים, הנשיאה בעול וגם השתתפות הלא רגילה בשמחת הזולת. היא שמיקדה את כל כוחות הנפש והאנרגיות בדברים המהותיים של החיים ולא רק במה שמסביב, והכול בחכמה ובטבעיות, בשמחה ובאהבה.
הענווה הזאת המעמידה את ה'עצמי' במקום הנכון והמדויק ומאפשרת את הנוכחות האלוקית בכל ההוויה הפנימית כולה, היא המעניקה את המבט המאמין והבוטח, את הכוחות לקבל את החסד וגם את הדין, את הנפלאה שבהטבות וגם את הנוראה שבגזירות.
3
ענווה היא השער לכל דבר טוב בחיים, אין בלתה.
המשפט 'מה כבר ביקשנו ממך, רק…' אמור להסתיים בתיאור של בקשה אחת, אבל בפרשת השבוע נמשכת עוד רשימה ארוכה של בקשות; "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שאל מעמך? כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבוד את ה' א' בכל לבבך ובכל נפשך" אז מה בכל זאת הכוונה של המילים 'כי אם'?
מסביר השפת אמת כי אכן מאיתנו מבקשים רק את מה שתלוי בנו – יראת שמים – ואילו כל שאר הדברים המופיעים בהמשך הפסוק הם תוצאה של יראת שמים. אם חז"ל למדו מכאן ש'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' הכוונה היא שיראת שמים היא ההקדמה לכל דבר, והיא המאפשרת לאדם להרגיש את הארת ה' יתברך שיש בכל דבר.
4
הסבר דבריו הוא שמכיוון והארת ה' ממלאת את כל המציאות כולה היינו אמורים להדבק בה בדביקות מוחלטת, ובאופן טבעי עבודת השם הייתה צריכה למלא את כל ישותנו, אלא שיש משהו שמסתיר את ההארה הזאת מאיתנו, וההסתרה הזאת מרחיקה את העולם ואותנו ממנו. בגללה אנו נוטים למצוא בכל דבר ובכל מאורע סיבה אחרת חוץ ממנו (אלא אם אין ברירה אחרת…), היא זאת שממלאת את עולמנו בכל כך הרבה דברים שהם רק לא הדבר האמיתי, מעמיסה על נפשנו כעסים ופחדים, אכזבות ותסכולים, ולא נותר מקום בליבנו, בדעתנו ובפניות נפשנו לראות איך הוא ממלא את כל המציאות ומחייה אותה בכל רגע.
פשוט הדבר שאם הנוכחות האלוקית לא הייתה מוסתרת מאיתנו, היראה ממנו הייתה חלק ממציאות הקיום שלנו, כי איך אפשר שלא לירא מול מי שמלוא כל הארץ כבודו. נמצא כי העדר יראת ה' איננה נובעת ממרידה במלכותו חלילה אלא מחוסר מודעות לנוכחותו, ולכן יראה נקראת בלשון חז"ל 'מפתחות חיצוניות' כי בהפלת המחיצה החיצונית מתגלה העולם הפנימי במלוא אמיתתו.
5
איך פורצים את המחסום, במה מסלקים את המחיצה?
"ורק על ידי הכנעת האדם לידע כי מה הוא, ועל ידי השפלות והיראה מתדבק בהאחדות והוא כוח ה' יתברך". הענווה לא מקטינה את האדם, היא מעניקה לו את המבט המפוכח והריאלי על עצמו ועל העולם שסביבו, ופתאום הוא מגלה מה באמת ממלא את העולם ומי באמת מנהל אותו. הענווה מעמידה את האדם על מקומו המדויק וכל המחיצות שסביבו נופלות מאליהן. פותחת לו שער לחיים האמיתיים, לחיים שיראת השם היא התנועה הטבעית שלהם, שהישענות על הנהגתו איננה רק על פי תהום, שהביטחון בו איננו רק מפלט ומחסה ביום סגריר אלא הדופק של החיים ונשמתם, יופיים ושלוותם.
הענווה לא מעניקה רק עוגן, היא מחברת את האדם לחיים האוריגינליים שלו, משחררת אותו מכל הנספחים העודפים הגוזלים ממנו כל הנאה, סיפוק וישוב הדעת. הענווה נותנת מקום נקי לכל הטוב והיפה שבורא עולם הועיד עבורנו, מסלקת את רעשי הרקע, העשן והערפל, מותירה את השמיים זכים ובהירים לאורה וחוסנה של האמונה.