בשבת קודש פרשת מסעי, ב' באב, לסדר: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר", היום הראשון (או השני) מתוך 'תשעת הימים', נפרדה ירושלים עיר הקודש, מקדש מלך עיר מלוכה, מדמותו של הגאב"ד הגאון הצדיק רבי יצחק טוביה ווייס זצ"ל.
כבר ביום שישי בצהרים, שעה שעם ישראל עסוק בהכנות האחרונות לקראת שבת, מתכוננים לבואה של המלכה, והנה רמקולים רבי-עוצמה מפרים את השקט, מהם עולה הכרוז להעתיר בתפלה ובתחנונים בבתי הכנסיות לרפואתו של הגאב"ד.
פרקי תהלים יוצאים מהפה בכל בית, גם מי שלא ממש הכיר ולא זכה לראות את זיו פני קדשו, יודע ומבין ומאמין שהצדיקים מגנים על הדור, וקיומם היא חומת מגן עבור כולנו.
ובוודאי מי שהכיר וזכה לראות את פני קדשו, שלא יכול היה לשכוח את המראה הנאצל מלא זיו וזוהר, את ההוד וההדר.
מי שזכה להשתתף בקבלת הפנים המכובדת לה זכה, בהגיעו לכהן פאר כגאב״ד ירושלים, ולהמשיך את השושלת המפוארת של מרא דארעא דישראל לכל מקהלות האשכנזים, ודאי לא יכול לשכוח את המעמד הנשגב.
זמן קצר אחרי שזכה לעלות לשכון כבוד בארץ הקודש, העזתי לגשת לבית הגדול והקדוש בשכונת ארזי הבירה, ולהיכנס אל הקודש פנימה.
הייתי בחור צעיר שבסך הכל ביקש לחזות בזיו פניו ולבקש ברכה, ואם יסתדר ויתאפשר אז גם להעיז לבקש משהו קטן נוסף'.
נכנסנו פנימה בהיסוס, בחורים צעירים מאד, ותכף ומיד כשעיניו הטובות הבחינו בנו, הזמין אותנו בעל הבית במאור פנים מיוחד ונדיר, בתחושה של 'חיכיתי לכם'. משל האדם שיושב בראש השולחן, ממש המתין וציפה לבואנו.
אחרי שקיבלנו ברכה חמה, ראינו שבהחלט מסתדר ומתאפשר להעיז לבקש 'משהו נוסף'
הוצאתי מתוך שקית קטנה את הירחון התורני שאנחנו זוכים להוציא לאור, ״יתד המאיר״, הצגתי בפני הרב את הקובץ, וביקשתי לקבל מאת הגאון תשובה הלכתית לפרסום בקובץ.
הגאון עיין בקובץ, עלעל אחת הנה ואחת הנה, עיניו מפיקות אור ופיו ממלמל קולות התפעלות. ואנו מתרגשים ולא מצליחים להכיל את גודל האירוע, בו הגאב"ד יושב איתנו כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם עבור ילדים קטנים כמונו.
לאחר דקות ארוכות של שתיקה, שאל שוב לבקשתנו. הסברנו כי היינו שמחים לקבל מאמר תורני מחידושי תורתו לפרסום בירחון.
הרב שוב התעטף בשתיקה קצרה, אך לאחר מכן הניף ידו כלפי למעלה והגיב בביטול: ״אני לא כתבן״.
תוך-כדי-דיבורו פתח שוב את הקובץ, הביט אל תוכן העניינים, ואל מאמרו של מרן רבנו עובדיה יוסף זיע״א שהופיע בתחילתו, ואז תוך שהוא מצביע בהתרגשות על שמו של מרן זיע״א, הוסיף ואמר: ״הוא – כתבן. רבי עובדיה כתבן נפלא״, כשלא ניתן היה להתעלם מההתרגשות והשמחה שהוא חש כלפי המפגש של עיניו עם שמו של מרן.
״אבל אני לא כתבן״, הצטנע והתנצל שוב. משל האשמה היא עליו, כמו מבקש לומר: אילו היה הדבר בידי, הייתי שמח למסור מאמר, אבל היות ואני לא כותב הרבה, ואני לא רגיל בכתיבה כמו הרב עובדיה, לכן אין הדבר מתאפשר לי.
יצאנו את הבית הקדוש ברטט של התפעמות, כשידענו כבר אז להבין, שזכתה ירושלים, וזכתה העדה החרדית, להעמיד בראשה מנהיג בעל שיעור קומה נדיר, גדול בתורה ובענווה, גדול במידות, אך בלא לפגוע בכהוא זה, ברוח הקדושה והתעצומות של מלחמות הקודש עליהם הוא פיקד.
למרות השנים הרבות שעברו מאז (למעלה מחמש-עשרה), הדברים עודם חקוקים בלבי. וזו רק דוגמא – ובוודאי יש עוד כמותה רבות – לגודל ההערכה והכבוד ששררו בין הגאב"ד למרן זיע"א, ולחכמי וגדולי הדור שליט"א.
איבדה ירושלים כלי חמדתה, יום אחרי ראש חודש אב, יום פטירתו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, כשגברא רבה מאד שהלך בדרכו, בענות חן באהבה רבה, והנהיג את עדתו על מבועי התורה והטהרה, הסתלק לבית עולמו.
ואין לנו אלא להתפלל, שיעמוד כמליץ יושר עם מרן זיע"א וכל קדושי ארץ, בתפלה להחשת הגאולה, ולבוא משיח צדקנו במהרה.