חכמי הדורות לימדונו לקח גדול ונורא שעלינו להתבונן בו בפרשת קבלת התורה: לימוד התורה, עליו להיות כנתינתה. בפי כל שגור הביטוי שמקורו מחז"ל "והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתם מסיני"; אין זה רק ביטוי בעלמא – זהו חלק נכבד מצורת למוד התורה כפי שנדרש מעמנו. נעמוד על כמה נקודות אותן מצאנו בדברי רבותינו ז"ל, ונדע ונפנים את חובתנו כבני תורה.
ב'טור' (סימן רצא) מובא שיש להיזהר מאד לאכל שלש סעודות בשבת, והזהיר בכך זוכה להיות ניצול מדינה של גיהנם.
בטעם הדבר כתב שם הב"ח: "…ניצול מדינה של גיהנם – בזכות שמקיים סעודת שחרית שהיא כנגד שבת של מתן תורה, דלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל להתענג בהם בסעודת אכילה ושתיה, אלא כדי לשמח את לבבם לעסוק בהם בדברי תורה (כמובא בירושלמי שבת פט"ו ה"ג); בזכות זה ניצול מדינה של גיהנם, דאין אשו של גיהנם שולט בלומדי התורה שכלה אש".
האש ביכולתה לצרף, לעקם, ולשנות צורת דבר נקשה; כך גם התורה משנה ומזככת את האדם, מחדדת את שכלו ומחשבותיו ומעדנת את מידותיו וטבעיו.
***
נקודה נוספת מושרשת בטבע האש, שכל העת היא רק עולה ומטפסת כלפי מעלה. כך התורה מרוממת את האדם וגורמת לו לשאוף לעוד ועוד שלמות בכל התחומים. ככל שהאדם יותר מחבר לתורה, אוהב אותה ומוכן להשקיע בה – כך גוברים בו הלהט, החשק והאהבה לתורה, והרי זה כ'סם חיים' בעבורו, המחיה אותו ומעניק לו כחות.
סערת אש התורה של רבי אהרן קוטלר
אחד מאדירי התורה בדורות האחרונים, שהרגישו בו ביתר שאת את אש התורה הבוערת בקרבו, ותורתו היתה נאמרת מתוך שלהבת אש קדושה וטהורה, היה רבן ומאורן של ישראל, מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת ליקווד.
אש התורה ואש הדבקות בנותן התורה לא כבתה ולא דעכה אצל רבי אהרן מיום עמדו על דעתו ועד יומו האחרון, בבחינת "אש תמיד תוקד… לא תכבה". כל מי שזכה לראות את רבי אהרן מתיגע בתורה, משוחח בלמוד עם תלמידים או מוסר שעורים בישיבה – ראה למול עיניו שלהבת חיה ומחזה מרומם ונשגב כמעין נתינת התורה בסיני.
סערת רוחו התמידית בתורה סחפה אל חיקה מאות רבות מבני הגולה, ואף את הרחוקים והמנכרים מדת; ובלהט אש אהבת התורה שיקדה בו הקים עלה של תורה, ובעשר אצבעות בנה במו ידיו את 'עולם התורה' באמריקה, כשליח ההשגחה העליונה להפך את פניה מקצה לקצה.
בביתי ישנו גזיר עתון שהדפס ביום שלמחרת פטירתו של רבי אהרן. כתב העתון מדוח בהרחבה ובהתפעלות מיחדת על כך שרבי אהרן הצליח להקים באמריקה ישיבה גדולה וכולל אברכים המונים כמה מאות לומדים! הדבר היה לפלא, שכן תופעה כזו לא היתה מכרת עד שהגיע רבי אהרן לאמריקה.
***
שמעתי מהגאון רבי חיים לאער שליט"א, ראש ישיבת קמניץ לצעירים, מחשובי תלמידיו של רבי אהרן, עבדא מפלאה על להט אש התורה שלו:
בהזדמנות מסימת, עמד על הפרק ביהדות החרדית בארצות הברית, דיון צבורי דחוף ביותר שגבל בפקוח נפש. לצרך כך, בקש מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת', להועד בדחיפות עם רעו וידידו רבי אהרן ולהועץ עמו בענין.
רבי אהרן השיב בשלילה לבקשתו של רבי יעקב, שכן באותו היום היה בדעתו להכין את ה'שעור כללי', אותו היה אמור למסר בהיכל הישיבה. על הכנת השעור היה שוקד רבי אהרן שעות רבות, בכל כחו ומאודו, בעמל וביזע. שעוריו נחקקו עלי ספר בסדרת הספרים 'משנת רבי אהרן', שכל המעין בהם נוכח ברמת ההקף, החריפות והעמק הטמונים בשעוריו.
רבי יעקב דחק בו כי הענין אינו סובל דחוי, ואף גובל בפקוח נפש, אולם רבי אהרן נשאר איתן בדעתו ולא הסכים להפגש. "מה אעשה, אני צריך להכין את השעור!" השיב.
רבי יעקב, שהיה מטבעו אדם עדין וננוח, שאל באפן רגוע: "הרי את השעור שלכם מבינים רק מתי מעט של בחורים, בעוד על הפרק עומד ענין חשוב שהוא הצלה לכלל היהדות החרדית!"
במענה לשאלה, השיב רבי אהרן: "הן אמת שאת השעור שלי מבינים רק מספר מצמצם של בחורים, אבל את ה'אש' בשעור כולם רואים! את ה'אש' של השעור אי אפשר לבטל!"…
ואכן, ספר אחד מנכדיו של רבי אהרן, כי פעם אחת קרה באמצע השעור שכבה פתאום אור החשמל בבית המדרש, והשתררה אפלולית בהיכל. על רקע החשכה היטיבו שומעי לקחו לראות באותו רגע, 'כי קרן עור פניו' של רבי אהרן, ופניו זורחות כשמש בצהרים, עד כי בקשי רב אצרו כח מלהסתכל לעברו!…
(מתוך אוצרותיהם אמלא)