באווירת ל"ג בעומר, כשכולם מסביבנו עסוקים באש, באור, נתמקד באופי המסמל אש; ילדים שהם אש, והכול סביבם גועש ורועש. נלמד ממה זה נובע, ואיך להתייחס להתפרצויות ה'לבה' מליבם.
כאשר גם ההורים הינם טיפוסים תוססים, האופי הזה מוכר להם, אך כאשר נולד ילד 'אש' במשפחה שקטה ורגועה זה אתגר ממש.
האדם מורכב מארבעה יסודות: אש, עפר, רוח, מים. אלו השורשים לכל המידות. אצל כל אדם יש יסוד דומיננטי ויסודות פעילים פחות. כשמבינים את העניין מסתדרות לנו תופעות והתנהגויות רבות.
אש היא כוח נפלא. באש אנו מתחממים, מבשלים ואופים. אך כשאש יוצאת מכלל שליטה היא הרסנית, שורפת ומכלה כל חלקה טובה. כל כלי הנשק בעולם מבוססים על אש… כך לענייננו: כשהאופי מנותב כראוי הוא כוח אדיר, אך כשהוא יוצא מכלל שליטה זה מסוכן.
ילדי אש יהיו מלאי שאיפות ורצון להתקדם. הם יוזמתיים מאוד, כאש השואפת תמיד כלפי מעלה. אך כשכוח זה אינו מנותב לטוב הם יהיו כעסנים, גאוותנים ונקמנים. כך שהעניין אינו טוב או רע, רק עניין של ניתוב.
כמובן, יש מצבים שדורשים התערבות מקצועית ולפעמים גם טיפול, והם נושא לכתבה בפני עצמה. כאן נעסוק בילדי אש 'רגילים'.
ילד תוסס-אש זקוק לתנועה רבה. נעודד אותו ליזום, לפעול, וכאן נשים לב למרכיב הכישורים של הילד. אם במקביל הוא מבורך בכישרונות, נאתגר אותו בחלק הלימודי: שייבחן, שיעמיק, שייקח על עצמו מעבר למסגרת הלימודית שבכיתה.
נבין שמנוע של מטוס סילון המורכב על אופנוע עלול להיות מסוכן. אם יש מנוע סילון ויש יכולות, אז קדימה, שיתקדם. האתגרים, האש והלחץ עושים לילדים האלו טוב. הם חיים כשיש להם אתגרים, ומתפרקים כשהמנוע עובד על ריק.
ברור שכל זה עובד רק אם זה בא מצידו של הילד, ולא בהנחתה בכוח.
אם יש פער בין המרץ לבין הכישרונות, נחפש אפיקים אחרים לניתוב המרץ. ניתן לילד המון תפקידים בבית, נלמד אותו לתקן, לארגן, לערוך קניות – בעיקר מטלות הדורשות כוח ואנרגיה. כך ירגיש הילד שהוא ממצה את עצמו בצורה חיובית. זה דורש מאיתנו המון מחשבה, איך לאתגר את הילד בעשייה חיובית מצד אחד, ומנגד – לא להפוך אותו לעסקן.
כל ניסיון לדכא ולהרגיע מועד לכישלון. כשמדובר באופי מובנה – הרי זו התערבות במעשי בראשית. אם חלילה ניסיון כזה יצליח, התוצאה תהיה ילד דיכאוני, קצוץ כנפיים, שלא יאמין ביכולותיו גם בעתיד.
@ קופץ, תוסס ו-מתפרץ
ילדי ה'אש' מועדים להתפרצויות. הם יודעים לכעוס, להתעצבן, ובמצבים גרועים אף יותר מזה. בעצם, ההתפרצויות אצל ילדי האש ילחיצו אותנו פחות מאשר אצל ילדים אחרים, מאחר שזה מאפיין אותם כחלק מהאופי (ברור שנבדוק האם אין כאן משהו עמוק יותר). זו צורת התגובה שלהם.
מה שכן חשוב מאוד – ללמד את הילד שגם כשכועסים יש כללים. אין ביטויי גנאי, אין הרמות ידיים, אין טריקות דלתות. העובדה שהוא עכשיו במצב מסוים אינה מאפשרת הכול.
ברור שבזה אנחנו חייבים להוות דוגמה אישית. ילדים הרואים הורים שגם כשהם כועסים הם תחת שליטה, מבינים שהעובדה שאני עצבני… שהרגיזו אותי… שאני מתוסכל… אינה הופכת אותי ל'מעל החוק'. הנה, גם אימא כעסה, אבל היא שלטה בעצמה.
חשוב מאוד לשים לב לעניין כשהילדים קטנים, כי כשילד מתרגל לאבד שליטה קשה לו מאוד בהמשך לאפס את עצמו.
אני יודע שיש הורים המסנגרים על הילד המתפרץ, בטענה שהוא מסכן, אינו שולט על עצמו… להם חשוב להבהיר שגם הכועס מסוגל לשלוט; עובדה שרוב האנשים בעולם, גם בשעת כעס לא יגרמו בסביבתם לנזקים כספיים או לפגיעות גופניות כאלו שידרשו מהם לשלם מחיר… כל אדם מחליט בתת המודע עד כמה מותר לו להתפרק בשעת כעס, ומהו הגבול. אם אנחנו, כהורים, נציב גבולות ונגיב: אני מבין שאתה כועס, תירגע, בבקשה, אבל בבית שלנו יש כללים גם להתנהגות בשעת כעס – ילמד הילד לרסן את עצמו.
ילדי האש נוטים להסתבך. הם סוערים על גבול האימפולסיביות; לפעמים במעשי משובה, ופעמים רבות בדיבורים כחוצפה, פגיעה וכדו'.
כהורים, חשוב מאוד לעמוד מהצד בזמני מעידה, לא לסדר להם את העניינים! זה רק יגרום להם למעוד שוב, כי הנה, אבא או אימא דיברו… ביקשו סליחה… הבטיחו… והנה, הכול הסתדר…
כאן עלינו לגלות איפוק. לעמוד מהצד ולתמוך, לכוון איך לצאת מהפלונטר, אבל בשום פנים ואופן לא להתמודד במקום הילדים. כשהם משלמים מחיר על מעידות הם לומדים לשלוט, וכשלומדים בקטן לא מגיעים למעידות גדולות.
כשהכועס הינו ילד שקט ורגוע בדרך כלל – זה עניין אחר, וזה צריך להדליק אצלנו נורות. ילד עצבני מאותת על קושי. זה יכול להיות ילד דחוי, מאוכזב או מקנא, ובקיצור – ילד הצועק: לא טוב לי.
@ מבינים אותך, מכוונים אותך
כדי להבין יותר את מה שעובר על הילד ולהעניק לו כוחות, אנו נדרשים להקדיש לו זמן איכות הורי, פרטי. לשחק, לצייר, לפטפט, לטייל – אבל רק איתו. שירגיש חשוב. שירגיש אהוב. גם ללא דיבור על הכעסים שלו, בעצם זמן האיכות עימו אנחנו מרגיעים אותו, ממלאים אותו מבפנים.
באופן טבעי, ילד מתפרץ וכועס – מכעיס, מעצבן ומזמין ביקורת. עלינו להבין שהילד במצוקה; כעס וביקורת לא ירגיעו אותו, רק יחריפו את המצוקה. לכן נדגיש שוב ושוב שאנחנו מבינים שהוא כעוס, לחוץ, כאוב, ונשמח לעזור לו, ונקפיד שהסגנון שלנו יהיה סמכותי, מאופק ומכובד.
כשאנו כועסים על ילד כועס אנחנו מוסיפים שמן למדורה, ובעצם משדרים לילד לחץ מהמצב שהוא יצר, בעוד כשאנו תחת שליטה אנחנו עוזרים לו להירגע.
חשוב למצוא זמן רגוע, זמן איכות שבו נלמד את הילד איך לבטא תסכול או חוסר שביעות רצון תחת שליטה. נסביר לו את הפתגם הידוע: 'כשאתה צועק שומעים אותך, אבל כשאתה מדבר מבינים אותך'. אפשר לשאול אותו באותו זמן נעים של שיחה, מהי לדעתו הדרך הטובה להתמודד עם כעס? אפשר לשאול אותו איך הוא מרגיש בזמן כעס, ומה יעזור לו להירגע? אפשר גם לשתף ב'טריקים' שלנו להרגיע את עצמנו. לרוב, התערבויות כאלו שאינן בזמן אמת של כעס מסוגלות להועיל, לתת כלים, ולצמצם משמעותית את כמות ואיכות הכעסים של הילד.
ילד כעסן הוא ילד סובל… דווקא הוא זקוק ליותר חום, יותר אמפתיה והכלה. ככל שנהיה סבלניים ומכילים יותר, תיעלמנה ההתפרצויות. זה לא יקרה ביום, אבל בסבלנות, חום ורוך זה יקרה בס"ד.
אגב, במקרים מסוימים ילד הופך לכעסן פשוט מחוסר ברזל או ויטמינים מקבוצת 'בי', ולכן כדאי לבדוק גם את התחום הזה.
לחצו כאן עכשיו וקבלו חוברת אווירה טובה בבית + גישה להרצאות ותכני חינוך מאוצרו של הרב פנחס ברייער