דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא הם ללא ספק דברים יסודיים ונעלים ביותר הראויים לכל בן תורה ללמדם, לדעתם, לשננם ולהפנימם היטב. עליהם מבוססים יסודות האמונה, ובהם גלומים כל עיקריה ושורשיה
"כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה. מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו"
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', תיאר פעם באחד משיעוריו כיצד רבו הגדול, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', הרגיש במזוזה כמניע ומזרז בעבודת השם יתברך.
בכל פעם שהיה יוצא מביתו, היה רבי יחזקאל מצמיד בהתרגשות רבה את אצבעות ידו אל המזוזה 'ומתכוון בענינה', ואומר: "רבונו של עולם! אני יוצא כעת מביתי בריא ושלם, מבקש אני מלפניך בתחינה שאזכה לחזר לכאן בריא ושלם…".
הרושם שהשפיע הדבר על הרואים היה עצום ונשגב!
שגורים היו על לשונו של רבי יחזקאל דברי הרמב"ם הנודעים (הלכות מזוזה ו, יג): "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם – שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושיגיונותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור עולמים, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".
בכל פעם היה רבי יחזקאל משנן את דברי הרמב"ם הללו בבכי נרגש, כשלאחריהם תרגם את הדברים במילים שלו: "אתם שומעים! אדם עובר בפתחי ביתו עשרות פעמים ביום. בכל פעם שנכנס ויוצא ורואה את המזוזה הוא מןכרח להיזכר שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם! כמה התעוררות יש בזה! כמה זה מחייב אותנו לחיות את הרבונו של עולם!"
דבר נפלא שמעתי מהגאון רבי אריה הכהן פרדמן שליט"א, ששמע מהגאון הצדיק רבי יצחק גרינברג זצ"ל, ששמש כמשגיח בישיבות 'כנסת חזקיהו' ולומז'ה בפתח-תקוה, ומבכירי וותיקי תלמידי ישיבת חברון:
לעת זקנותו של הגאון הצדיק רבי ליב חסמן זצ"ל, משגיח ישיבת חברון ובעל ה'אור יהל', לוה אותו פעם רבי יצחק בדרכו מביתו לכוון הישיבה. לפתע, באמצע הדרך נעצר רבי ליב ואמר: "אוי! שכחתי דבר מה…", סב על עקבותיו, והחל לשוב לכוון הבית.
בתחלה נסה רבי יצחק להניא אותו מכונתו ואמר לו: "רבה! אנא אל תטרחו. אם שכחתם דבר מה אני יכול לחזר ולהביאו עבורכם". אולם רבי ליב סרב, בהטעימו: "אני מכרח ללכת בעצמי, כי זו מצוה שבגופו!" רבי יצחק היה סקרן לדעת איזו מצוה שכח רבו לקים, שבגינה טורח לשוב לביתו בגיל לא צעיר, ופסע מאחוריו בעדינות.
מה מאד נדהם רבי יצחק לראות את רבו – רבי ליב מגיע לפתח ביתו, נעמד מול המזוזה, מתבונן בה דקה מועטת, "התכון בענינה" – כלשון הרמב"ן, ושם שוב את צעדיו לכוון הישיבה…
נפלא!
(מתוך מאמר נרחב שיופיע אי"ה ב'לקראת שבת' – מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')