"להקדישני במים לעיניהם" (כ"ז, י"ד)
אחד הדברים החשובים ביותר לכל אדם נבון, הוא לעמוד על המשמר ולפקח שהנכסים החשובים בחייו יישארו ברשותו, שלא יאבד את מה שמעניק לו כוחות או יכולות. אדם בריא, יודע שחשוב לשמור על בריאותו, כדי להישאר כזה, ולפיכך, בעת שמגיפה משתוללת למשל – יעטה מסיכה על פניו. אדם עשיר – יוודא שנכסיו רשומים על שמו, שארנקו צמוד לגופו, שמה שחשוב לו – שמור ומוגן היטב, וכן הלאה.
באותה מידה, והרבה יותר מזה, יהודי יודע שמטרתו בחיים היא להתקרב לבורא עולם ולהדק את הקשר הקרוב עמו. הנכס היקר לנו ביותר – הוא הקשר עם בורא עולם, החיבור החזק והאיתן אתו. למעשה, זה צינור החמצן שמעניק לנו חיות, ולכן אנחנו דרוכים בכל עת ורגע, כדי לשמר את הקשר עם בורא עולם, כדי לשמור עליו מוגן, חזק ובלתי ניתן לעמעום.
כלפי מה הדברים אמורים? – ישנה מידה עילאית וייחודית, שקשה לתת בה הגדרות מדוייקות, אבל חלק ניכר מבניין הנפש הרוחני תלוי בה. למידה הזו קוראים 'יראת שמים'. לחשוש מלעשות פעולה שנוגדת את דעת בורא עולם – ואפילו בספק, להתרחק מאוד מכל מעשה שעלול להביא לריחוק מאבא שבשמים, לברוח כמו מאש מכל ניסיון שאפשר ליפול בו.
ככל שיהודי משכיל ומבין שעיקר חייו הוא הקשר עם הבורא, שזה חמצן החיים שלו, שעשיית רצונו של בורא עולם היא המחיה אותו ונותנת לו כוחות – כך הוא נזהר שבעתיים שלא לחטוא, ואפילו לברוח מהניסיון במהירות האפשרית. כי לא רק שהוא מבין את הסכנה שבדבר, אלא שהוא מודע למחיר הנורא שישלם אם ייכשל חלילה – התרחקות מהבורא, עמעום הקשר הקרוב אתו, ולכן הוא נמנע מכל ניסיון, שומר על עצמו במרחב מוגן מפגעי היצר.
הדבר משול לחולה המחובר למכונת חמצן, ומעת לעת – כשדעתו אינה מיושבת עליו, הוא עלול למשוך בכבלי מכונת החמצן, או להזיזם מעט כדי להרפותם מעליו. צוות רפואי מסור יפעל לקשור את ידיו של חולה כזה, מתוך דאגה לשלומו. הן אם חלילה יצליח לנתק את צינורות החמצן – רע ומר יהיה גורלו!, ולפיכך, מי שחרדים לשלומו באמת, יקשרו את ידיו היטב וימנעו ממנו כל תזוזה, כדי שימשיך להיות מחובר למקור חייו.
בסידור בעל התניא, שער 'קריאת שמע', מתגלה לנו המשמעות של יראת שמים במשפט קצר אך נוקב: 'יראת השם… היא המחיה חיים נצחיים לכל העולם!', כלומר, יראת שמים היא הנותנת חיים, מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית, בעולם הזה ובעולם הבא. והמשמעות ברורה:
ככל שיהודי מבין שהחמצן שלו הוא הקשר עם הבורא, שזה מקור החיות שלו, ממילא הוא בורח מכל פעולה שאינה תואמת את רצון ה', נמלט מזירת כל ניסיון שהוא עלול ליפול בו. כי הוא מבין שביצוע מעשים כאלה, שאינם עולים בקנה אחד עם רצון ה' – זה ניתוק חמצן החיים שלו. ולכן, הוא שש ושמח לקשור לעצמו את הידיים, לחזק ולהדק את מידת 'יראת שמים' שבלבו, כדי לפחד מהבורא באמת ולהימנע מכל מעשה שינתק אותו ממנו!
ההסתתרות שהסתיימה בפרסום רב…
ר' משה א., הוא סוחר יודאיקה מצליח למדי. חלק ניכר מחייו הוא מעביר במסעות חובקי עולם, כשהוא נוסע ממקום למקום וסוחר בעתיקות ומוצרי יודאיקה שונים, ומכאן פרנסתו. הוא נחשב לסוחר מצליח, אמין מאוד, ורבים מבין אלה העוסקים בנושאים אלה, נעזרים בו ומשלמים כדבעי על שירותיו.
באחת השנים, בחול המועד פסח, סיפר לחברו – ד"ר משה אליקים ברוקס הי"ו, על תוכניותיו לימים שלאחר החג, וכמסיח לפי תומו סיפר שכבר במוצאי שביעי של פסח הוא מתעתד לעלות על טיסה ללוס אנג'לס, ולפתוח בה את עונת הקיץ במסחרו. רעהו בירכו בהצלחה במעשי ידיו, אולם ציין באוזניו כי יש בעיה בתוכנית. הן גם יהודי מארץ הקודש הנקלע לחו"ל חייב לשמור הלכות יו"ט שני ולהימנע ממלאכה, וממילא – הוא לא יכול לנחות בלוס אנג'לס בעיצומו של יו"ט שני!
אולם ר' משה לא סבר כך. 'תראה', תירץ לעצמו ולחברו גם יחד, 'הרי בעצם אינני מחוייב בשמירת יום טוב שני, שהרי אני לא מתגורר בחו"ל. אני גם לא אפתח את מסחרי ביו"ט שני בעצמו, אלא רק במוצאי היום. כל מה שאני רוצה הוא להתחיל מיד, וכפי שאין בעיה להמריא מארץ ישראל – אין בעיה לנחות… כשאגיע, אסע לי למלון בצנעא, לא אחלל את החג בפרהסיא, ואמתין כמה שעות לצאת החג – לפני שאצא למסחרי…'
רעהו ד"ר ברוקס ניסה להסביר שאין זה משנה, וכל דבר שחז"ל אסרו בפומבי – אסור גם בחדרי חדרים, למעט מה שהתירו מפורשות. לפיכך, הרי חז"ל אסור לחלל יו"ט שני בחו"ל גם לבן ארץ ישראל, וממילא מוטל עליו להקפיד על כך. אבל ר' משה החליט בכל זאת לנסוע…
הטיסה עברה בנעימים, הוא נחת בלוס אנג'לס, וכפי שהבטיח – מיעט להסתובב בחוצות, שכר רכב ויצא אל המלון. בהגיעו לחדרו, עמד בדיבורו וקבע עם עצמו שלא ייצא מהחדר עד שעת צאת החג בלוס אנג'לס. הואיל והוא נמנה על הקהילות בהן מנהגי ספירת העומר מתחילים בראש חודש אייר, החליט להסתפר בינתיים, להתארגן לקראת הפגישות העסקיות הצפויות. מכונת התספורת הוצאה מהמזוודה, הוא פשט את חליפתו ונותר בביגוד בסיסי בלבד, ונערך להסתפר…
ר' משה שכח שמתח החשמל בלוס אנג'לס שונה ממתח החשמל בארץ ישראל, ובטעות – הכניס את המכונה לשקע והפעילה. עשן עכור החל מיתמר מהמכונה, ולר' משה ארכו כמה שניות כדי להבין מה קורה. כשהבין שמדובר בתקלת חשמל שיצר במו ידיו, היה זה כבר לאחר שגלאי העשן צפצף ב'קבלה' של המלון, ומשם התקשרו לשמוע מה אירע… הוא תירץ את עצמו במבוכה והתנצל, והואיל והחדר היה חנוק מהעשן – פתח את כל החלונות והדלתות כדי לאוורר…
היה זה צעד אחד יותר מדי, פזיז מדי, נמהר מדי. הוא כלל לא ידע מה קורה בחוץ, אבל לאחר 6-7 דקות הופתע למראה כבאים השועטים אל תוך החדר, מבקשים לדעת מה מקור העשן. בדיעבד התברר, כי אף שגלאי העשן בתוככי החדרים מחוברים רק לדלפק ה'קבלה', הרי שגלאי העשן בפרוזדורים מחוברים היישר למוקד העירוני של כוחות הכיבוי, וכשגלאי העשן בפרוזדור צפצף – הוזנקו למקום כוחות כיבוי גדולים, ולא בכדי…
בדיעבד התברר לו, שמספר שבועות קודם לכן אירעה שריפה במלון סמוך, וכוחות הכיבוי ספגו ביקורת נוקבת על משך הזמן עד שהגיעו, על מיעוט הכוחות, על עבודות הכיבוי העצלות. עתה, כששוב צפצף גלאי עשן בפרוזדור של מלון – היתה זו עבורם הזדמנות להוכיח את יכולותיהם, ולפיכך למקום נשלחו כוחות רבים ברעש סירנות צורם ונורא, מנוף גבהים כבר הוצב למטה, הם היו חייבים להוכיח את יכולתם לכבות את הדליקה במהירות…
ברם, במקום לא היתה שום דליקה, רק מעט עשן שדלף ממכונת התספורת לחדר, ומשם לפרוזדור. זה הכל. אך בכך היה די כדי שכוחות אדירים יפשטו על המלון, מפקד התחנה התייצב, וגדודי עיתונאים נעמדו ומצלמות בידיהם, מצלמים את ר' משה לבוש למחצה, מחזיק במכונת תספורת עשינה, ומתנצל על התקלה הנוראה…
כל העיר דיברה, המקרה הפך לשיחת היום. כשנרגע קמעא מהמהומה שחולל בשוגג, לפתע תפס את ראשו ולבו הלם בפראות: חז"ל אמרו שאסור לעשות בחדרי חדרים דבר האסור לעשות בחוצות. הוא חשב שיסתתר בחדרו במלון עד צאת היום, ולמרבה יגונו – לא רק שלא הצליח להסתתר, אלא שכל לוס אנג'לס מדברת על היהודי שניסה להסתפר היום בצהריים – בעיצומו של יום טוב שני, והקפיץ את כוחות הכיבוי שביצעו תרגיל מרשים על חשבונו…
כשחזר ארצה, ביקש לשוחח עם ד"ר ברוקס, שסיפר את הסיפור למערכת 'ווי העמודים' – ומגיליון מופלא זה הבאנו את הסיפור – וסיפר לו את כל הקורות אותו. כיצד העלה בדעתו שיתחכם, העריך שיצליח להסתתר ואיש לא יידע, ולבסוף – ראו נא מה עלה בגורלו, חילול חג מחפיר שהוא מנצח עליו, וכל רשתות התקשורת משדרות אותו פעם אחר פעם…
'אני את הלקח שלי למדתי', סיכם ר' משה א., 'כי מסחר כבר לא הצלחתי לעשות שם. כולם הביטו עליי במבט מאשים, שמי הטוב ניזוק באופן נורא, איש לא רצה לרכוש ממני ולו מוצר בודד. אבל אינני מיצר על כך, כי אני מרגיש ששילמתי את המחיר על השטות שעשיתי…'
אחים יקרים! כשחז"ל נתנו לנו הוראות, כשהתורה מצווה לנו כיצד לפעול, אלו לא דיבורים. מי כמוהם יכלו בשכלם הטהור והמעמיק לדעת ממה צריך להזהיר אותנו, היכן אנו נדרשים לשמירה יתירה. כשאנו ניצבים בכל צומת בחיים, נזכור שעובדת היותנו יראי ה' היא העומדת לנו, היא השומרת עלינו ומחזיקה את הקשר שלנו עם בורא עולם…
הקרבת הון למען…
הימים ימי הקמת עולם התורה בארץ ישראל, עולם שנבנה במסירות נפש של ממש בידי גיבורי כח. אחד מהם היה הגאון רבי יוסף פרבר זצ"ל, שכיהן כראש ישיבת 'היכל התלמוד' בתל אביב, ומסר את נפשו על ביסוס הישיבה והחזקתה. באותם ימים הפרוטה לא היתה מצויה, העוני היה נורא, ולצורך פרנסתו הזעומה – 'זכה' רבי יוסף בתפקיד נוסף, והוא לנסוע לארצות הברית להתרים נדיבי עם לצורך החזקת הישיבה, כשמשכורתו הדלה מובטחת לו מכספי התרומות.
אם רציתם לדעת עד כמה היתה משכורת זו דלה, חשוב להזכיר שבהיותו בארצות הברית נהג רבי יוסף לאכול בשבתות רק פת עם סרדינים, בכדי שלא 'לבזבז' את הכסף היקר אותו אסף בעמל רב. מה עוד, שהוא ידע שמשכורתו נצרכת לצורך פרנסת בני ביתו ותשלום שכירות בגין הבית בו התגורר, וממילא לכל דולר היתה חשיבות מכרעת…
ביום מן הימים, שב רבי יוסף ממסעו בארצות הברית. הוא מפליג באוניה העושה את דרכה בכמה וכמה תחנות, וכעבור שבועות ספורים האוניה מגיעה לנמל אתונה לתחנה קצרה, כאשר התחנה הבאה היא נמל יפו – הוא נמל היעד שלו. רב החובל הכריז כי האוניה מרימה עוגן ויוצאת להפלגה, וכמנהגו – הכריז גם את זמן ההגעה המשוער אל היעד…
רבי יוסף שמע את שעת ההגעה, ולבו חישב להישבר. בניגוד למתוכנן מראשית המסע, האוניה תעגון בנמל יפו בצהרי יום השבת. רב החובל ידוע כקפדן בזמנים, האוניה אמורה להתעכב בנמל יפו שלוש שעות, ולהמשיך ליעד הבא. כלומר, כל מי שרוצה לרדת מהאוניה בנמל יפו – צריך לרדת בעיצומו של יום השבת!
לכך, לא יכול היה רבי יוסף להסכים. גזירת חז"ל היא שאין יורדים מאוניה בשבת, ומבחינתו – גזירה זו היא סוף פסוק. אמנם שהה זמן ארוך בחו"ל, הוא אכן מתגעגע לבני משפחתו, אבל לרדת מאוניה בעיצומו של יום השבת ולעבור על תקנה מדרבנן – כלל לא בא בחשבון!
הוא פונה אל רב החובל, ומבקש לשוחח עמו. מסביר לו על כך שלא יוכל לרדת, ומבקש שיתעכבו בנמל יפו עוד כמה שעות, עד צאת השבת. כצפוי, רב החובל לא מעלה על דעתו להסכים, וכאן נתגלה רבי יוסף במלוא שיעור קומתו: הוא מציע לו שכר עתק, 100 דולר, תמורת עיכוב בנמל לעוד כמה שעות!
100 דולר, באותם ימים, היה הון רב. כדי להבין עד כמה, חשוב לציין שכל הכסף שאסף רבי יוסף במסעו בחו"ל, היה בסך הכל 1000 דולר, כאשר 100 מתוכם היו שכרו המובטח לו, כדי פרנסתו ודמי השכירות לדירתו. ורבי יוסף, בלי להתלבט בכלל, מציע לרב החובל את כל שכרו, את כל מאה הדולרים היקרים הללו, בתמורה ל… עיכוב האוניה בכמה שעות בודדות!
אולם רב החובל לא התרצה. ורבי יוסף, בלית ברירה, הבין כי אין מנוס אלא ללוות כסף מהכסף שגייס עבור הישיבה, ומציע לרב החובל 200 דולר, ואחר כך 300, והמחיר מטפס עד 500 דולר! – הכל כדי לעכב את הספינה בכמה שעות! וכשרב החובל לא מסכים גם לזאת, מכפיל את רבי יוסף את המחיר לאלף דולר – כל הכסף שגייס, כל מה שהצליח להביא עמו מחו"ל, כל מאמציו בחודשים האחרונים – את הכל הוא מוכן לתת לרב החובל למען המטרה!
ורב החובל, עקשן שבעקשנים היה. הציעו לו אלף דולר, הון עתק ממש. אבל הוא התעקש שלא לעכב את הספינה בנמל יפו ולו לרגע בודד. רבי יוסף ישב בתאו שבור ורצוץ, וכבר ניסה לחשוב כיצד יירד בתחנה הבאה – בנמל בסוריה, וכיצד יגיע משם לתל אביב, שכן לא עלה על דעתו לרדת מהספינה בנמל יפו בעיצומו של יום השבת!…
אולם, מקדש השבת היה לצידו. עד בואם ליפו פרצה תגרה בין רב החובל לצוות המלחים, ואלו הודיעו על 'שביתה'. עם עגינת האוניה בנמל יפו הם ירדו ממנה, והודיעו לרב החובל שרק כאשר יתפשר איתם על שכרם – הם יחזרו לעבודה. רב החובל, שהבטיח להישאר בנמל יפו רק כמה שעות, הוכרח להתעכב שם הרבה יותר, כשבינתיים יצאה השבת ורבי יוסף ירד מהספינה שמח וטוב לב…
ככל הסיפור הזה, מופיע בהקדמה לספר 'עין יוסף' שחיבר הרב פרבר על ספר המצוות להרמב"ם, והדברים מעוררי לב: הנה כי כן, רבי יוסף יכול היה לתרץ לעצמו אינספור תירוצים, שהמשפחה תדאג מאוד בהיעדרותו, שמדובר בגזירה דרבנן, שהרי הציע את כל הונו, ועוד ועוד. אבל כשיהודי מבין שיראת שמים היא החיבור לבורא עולם, כשיהודי חש שזה צינור החמצן שלו – הוא מוכן להקריב את כל הונו וגם להיטלטל לנמל הבא, כדי לא לפגוע בדבר הכי יקר לו!
זו היא יראת שמים אמיתית, יראה שנותנת חיים, מעניקה טעם לחיים. זו תפיסה בעומק הלב, שאומרת שאני מוכן לוותר על הכל – כולל הכל – כדי להישאר מחובר לבורא עולם, כדי לא לנתק את הקשר ממנו ולו לרגע קט. כמה כדאי שכל אחד מאיתנו, בכל עת ניסיון, יאה לנגד עיניו את דמותו של הרב פרבר מתווכח ומתעקש עם רב החובל, מוכן לתת לו את כל כספו, ולבסוף – מוכן להמשך טלטול בדרך, כדי לא לעבור על רצון הבורא, קלה כבחמורה!
אחים יקרים, רבי יוסף מחייב את כולנו, מחייב ממש. הימים ימי קיץ, הנסיונות אורבים בכל פינה. אנו מתכננים נופש, מבקשים לצאת להתרעננות. הכל טוב ויפה וחשוב וחביב, ובתנאי שצינור החמצן לא ייפגע, שמידת יראת השמים שבליבנו תישאר איתנה. הבה נשמור על הקשר עם בורא עולם, הבה נוודא שהקשר הזה לא ייפגע חלילה מהתוכניות שלנו, כי יראת ה' היא העומדת לנו, זה מקור החיים שלנו!
עצה יעילה למטרה נעלה!
כמידת חשיבותה של מידת 'יראת שמים', כך מידת חמקמקותה… כולנו רוצים להיות יראי שמים, להטמיע יראת שמים בליבנו ובלב ילדינו. הנה דרך קלה ופשוטה, סגולית ויקרה, לעשות זאת:
מעשה שהיה בישיבת 'תפארת ציון' בבני ברק, בה לימדו גדולי תלמידיו של ה'חזון איש' זצ"ל. ביקשו רבני הישיבה להטמיע יראת שמים בתלמידיהם, ופנו לרבם ומאורם – ה'חזון איש', לבקשו עצה וסגולה ליראת שמים. למחרת היום, באופן מפתיע, הופיע ה'חזון איש' בישיבה ובאמתחתו בגדי ציצית גדולים וארוכים, עליהם קשורים פתילים בשיעור 'חזון איש', וחילקם לתלמידי הישיבה באומרו כי מצוות ציצית בשיעור מובחר – היא סגולה ליראת שמים…
סיפור זה, שמופיע בקונטרס 'זכרו תורת משה', מעניק לנו עצה במעלה הדרך העולה ליראת ה': ציציות מהודרות, בשיעור 'חזון איש', בקיום מצוות ציצית באופן נעלה. הבה נאמץ את העצה, הבה נטמיע בנו ובילדינו יראת שמים!
(פניני פרשת השבוע)