אני מנהל גמ"ח כספים בירושלים. בח' בשבט בשנה שעברה הגיעה אליי שיחת הטלפון הבאה: "אני זקוקה בדחיפות לסכום של כסף", אמרה האשה שמעבר לקו. היא הסבירה שבתה הנשואה במצב כלכלי קשה. חודשים מספר היא לא שילמה שכר דירה, ובעל הבית מאיים להוציא אותה. "אני רוצה לעזור לה, וקודם כל להביא לה את הסכום הדרוש לכיסוי שכר הדירה".
המקרה נגע לליבי, אבל לגמ"ח יש כללים משלו. איננו קופת צדקה, אלא מוסד שמקבל כסף שאנשים מפקידים אצלו ועתידים למשוך אותו ביום מן הימים. אי אפשר להעביר סכום בלי להיות בטוחים שהוא יחזור.
השבתי לאישה בעדינות: הכסף אינו שלי, הוא של המפקידים. אני רק מנהל את הגמ"ח, ואיני מלוה למי שאיני מכיר.
"אומר לך מי היה בעלי", ענתה האשה – וברגע זה התברר לי כי היא אלמנה – "אותו ודאי הכרת". היא הזכירה את שמו, ואני עמדתי כהלום-רעם. לא רק שהכרתי את בעלה של האשה, אלא שבימי חייו היה לנו קשר מיוחד, למדנו בחברותא במשך תקופה, וחוץ מזה…
רק רגע, אספר את הסיפור לפי הסדר.
האיש נולד בבית של תינוקות שנשבו. הוא לא ידע הרבה על יהדות, ועשה את המסלול שכל ילד חילוני עושה. הוא היה בעל ראש גאון ומוח חזק במיוחד, וכשהתבגר נרשם לטכניון והתקדם בלימוד מקצועות שמיועדים למחוננים כמותו. ביום מן הימים נקלע לירושלים, עיר הקודש, נכנס לישיבת אור שמח, הציץ ונפגע. האווירה, האורה, והעיקר – התורה הקדושה בעצמה, לא נתנו לו מנוח. הוא נשאב אל הקדושה, ותוך זמן לא ארוך הפך לאחד התלמידים הטובים ביותר בישיבה. סוף סוף הגיע מוחו לניצול אמיתי. הוא שקע בלימוד הגמרא, והדבר היה לפלא – איך בחור שזה מקרוב בא העפיל בתקופה כה קצרה לדרגות רמות בלימוד ובעבודת השם.
בשעה טובה ומוצלחת הקים את ביתו, ובשלב זה של החיים נתנסה בניסיון מר. בני הזוג ציפו לילדים שנים ארוכות, וכאשר החלו לדרוש ברופאים קיבלו תשובה כואבת ומייאשת. הרופאים הרימו ידיים. "אין לכם סיכויים" הם אמרו. אבל האברך שלנו, שזכה להתקרב לבורא יתברך בכל ליבו ונפשו, לא אמר נואש. הוא התחזק באמונה ובידיעה כי לרופא ניתנה רשות לרפא ולא לייאש, ומפתח החיה הוא בידי הקב"ה בלבד. אין מעצור להשם מלהושיע, הוא רק צריך לדפוק על שערי הרחמים. שערים רבים הבקיע בחייו, מאמצים אדירים השקיע בהתקרבותו לחיי התורה והמצוות, יעשה גם את המאמץ הנדרש כאן.
הוא שטח תפילות רותחות והתחנן לבורא יתברך שיזכה לגדל צאצאים שילכו בדרך השם, ואכן תוך זמן לא ארוך זכה לחבוק בת. האושר היה גדול מכדי להכילו. מיודענו חיפש דרך להביע את ההודיה העצומה שלו לבורא עולם, ותכנן לערוך סעודה גדולה ומרשימה ולהזמין את כל רעיו ואוהביו. במעמד זה יודה להשם בכל לבב ובתוך רבים יהללנו.
הוא פנה לרבו, מורה דרכו, כדי להתייעץ איתו על תכניתו. אמר לו הרב: "שמע לקולי, קח את כל הכסף שהתכוונת להקדיש לסעודת ההודיה והפקד אותו בגמ"ח, כל המצוות שייעשו בכסף הזה יהיו לזכות בתך".
האברך שמע לעצת רבו, הגיע אל הגמ"ח שבניהולי והפקיד סכום גדול מאוד בשמחה רבה, והדבר נרשם כדת וכדין בפנקס ההפקדות של הגמ"ח. עברו שנים לא רבות. האברך הלך ונתעלה מיום ליום. במשך תקופה למדתי איתו בחברותא, ונפעמתי מהידע העצום שלו וממידותיו הטובות. קשה היה להאמין שהוא בעל תשובה. היו זמנים שהוא צם משבת לשבת. את כל חיותו הוא שאב מעבודת השם ומלימוד תורה במסירות נפש.
ביום ב' בשבט, לפני תשע שנים, נלקח לבית עולמו. היתה זו טרגדיה נוראה. אברך צעיר שהשאיר אלמנה רצוצה ובת יתומה. בסופם של ימי השבעה התקשרתי לאלמנה ואמרתי לה שיש בגמ"ח כסף שבעלה הפקיד בעת הולדת בתו שתחי'. האלמנה לא היתה מרוכזת בתוכנה המדויק של השיחה. היא הודתה לי שזכרתי אותה, ואמרה שכרגע היא מסתדרת. הכסף נשאר בגמ"ח והמשיך להתגלגל בין הלווים השונים. היא שכחה לגמרי מכל העניין.
עכשיו, בח' שבט, בדיוק תשע שנים אחרי הפטירה, בלי לדעת שיש לה הזכות למשוך את ההפקדה של בעלה ז"ל, היא מבקשת ממני כסף בשביל הבת.
כך בדיוק אמר הרב לאברך: "תשקיע את הכסף בגמ"ח, וזה יהיה לזכות הבת שלך!". איש לא דמיין אז כמה מדויקים היו הדברים.
('בך בטחנו' – שמות, מאת ר' צבי נקר; הובא בגליון 'קבלת שבת')