אין לי מה לכתוב.
– אז תכתוב את זה…
את מה?
– שאין לך מה לכתוב.
אתה צוחק עלי?
– ממש לא. זה מאד פשוט, אם אין לך מה לכתוב אז תכתוב שאין לך מה לכתוב, והנה כבר כתבת משהו… גאוני, לא?!
***
ברוך השם אכשר דרא וכיום אנו משופעים מכל כיוון בכותבי טורים, הוגי דעות, פובליציסטים, וכל שום וחניכא דאית ליה, אה, ואיך שכחנו את ההכי חשובים – הלא הם 'מעצבי דעת הקהל' למיניהם (גאון מי שהמציא את התואר הזה, מעצבי דעות…)
הכותבים לסוגיהם מגדירים את עצמם בעיקרון בתור 'אמנים', הרי כתיבה זה גם סוג של אמנות, וככה יש להם עילה להתפנק. הם לא יכולים לכתוב ככה סתם ב'שליפה', צריך השראה, שכל הכוכבים יסתדרו בשמים במדוייק, ושהוא ישב לו במשרד רגוע ושקט בלילה בנקודת חצות לכל השיטות, עם כוס קפה כמו שרק הוא יודע להכין, ומזגן על 22 מעלות עם 2 מאווררים ב-fan, ורק אז כולי האי ואולי תנוח עליו הרוח ויתחילו לצאת (לא מהשרוול אלא ישירות מהמוח הקודח…) פנינים מדהימים העומדים ברומו של עולם ומחכים מששת ימי בראשית למי שיבוא לגלותם כי הגיעה העת שהעולם זקוק לזה…
ואחרי שהוא ממלא טור, הוא יושב לעצמו מחייך בנחת, קורא שוב ושוב, משפץ מילה פה ופסיק שם, והוא בטוח שזה הטקסט הכי יפה שמישהו כתב אי פעם… עד שמגיע לנקודת סיום שהוא סוגר את הקובץ ב-pdf ומרגיש שיצירת האומנות הגיעה לשיא השלימות ומכאן ואילך אוי לו ואבוי לו לעורך/מבקר/חכמולוג שיעז לגעת בקוצו של יו"ד מהיצירה שלו. זה כמו מלחין דגול ששומע איך מזייפים בקול את השיר שלו וכמעט שיוצא מדעתו, ולא יעזרו גם אטמי אוזניים כי הצמרמורות ממשיכות אצלו במוח לדקות ארוכות.
והתוצאה היא כמובן בבואה של הכותב בעצמו. אם הוא כתב על שלום בית תדע בבירור שזה מה שמעסיק אותו כרגע, ואם כתב על התחזקות בתורה כנראה שלאחרונה חל איזה רפיון קצת. שלא יהיה לך ספק בזה, אם אתה מסתובב יותר מדי ליד הכותב הלז לא ירחק היום שתמצא את עצמך בתוך אחת מהכתבות שלו בטשטוש פרטים מזהים… כמובן שטשטש, אבל תיאר אותך בכזו עסיסיות שלא ימלט שכל החברים שלך קלטו שזה בדיוק אתה ולא יועילו לך שום הכחשות. אז רק אל תגיד שלא הוזהרת מראש.
וזו הסיבה כמובן שצריך לקרוא רק תכנים של כותב כשר וירא שמים שדולה ומשקה אך ורק מתורתנו הקדושה ולא חלילה מחכמות חיצוניות [רמז: כל הטורים שקראתם עד שהגעתם לטור זה ולא עד בכלל] כי הכתב הוא הנפש.
ועכשיו בשלב זה בדיוק בטורו של הכותב דנן מגיע המשפט המעצבן הזה: "והנה הצלחתי למלאות כבר חצי טור…" משמע הכותב מתוודה בפנינו הקוראים: "בעצם אין לי כח לכתוב ואין לי מה למכור והעיניים שלי נעצמות כבר מעייפות, אבל מה אעשה שאני חייב, הגרפיקאית כבר הכינה מסגרת ואני חייב למלאות בפנים 500 מילה, אין לי ברירה. ואם תשאל אותי, מה אני אשם שבגלל זה עלי לקרוא הגיגים משמימים מצוצים מהאצבע? א גוטע קשיא… זה החיים. תגיד 'גם זו לטובה' ותמשיך הלאה"…
ויש עוד עניין. הרי הכותב שלנו לא יקח סיכון מקצועי שבגלל לילה אחד שלא היה לו מצב רוח מרומם יצא לו שם של סופר בינוני. אז בשביל זה יש שם בדוי, אם תרצו 'שם חליפי'… בטור כזה, במקום את שמו המפורסם לתהילה הוא יכתוב – יוחנן קארפנפיש, או תנחום צויבל, וכן על זה הדרך…
ככלל, כל כותב שמכבד את עצמו מחזיק ברשותו כמה פרופילים שבהם הוא משתמש לפי הצורך. בעלון הקהילתי שמופץ לציבור הקדוש בליל שבת, הוא כותב מאמר מערכת תורני מאת ר' יעקב זעקיל בלאמו"ר רב דקהילתינו שליט"א, להבדיל כמובן במקומון השכונתי שם הוא אמור למלאות כתבה מוזמנת על מצוקת התחבורה הציבורית וקליטת הטלפונים הסלולריים והקשר ביניהם, שם שמו כאמור משה זוכמיר.
אבל בטורו הקבוע שבו הוא מחווה פרשנות חדה לציבור המעריצים הקבועים שבולעים בשקיקה כל מילה וגם שולחים פידבק, הוא לא יוותר על השם הרגיל והסתמי שלו כמו יעקב שור או בנימין סופר, הרי זה השם שהוא הזיע כל כך עד שנהפך למותג על במגזר.
ויש כמובן את ה'מגירה'. הרי לא חשבתם שביום אחד הוא נהיה כזה סופר נערץ, קדמו לכך הררי טיוטות וכתבות שכתב והשקיע ובסוף הם נגנזו במגירה באבחת החלטה של עורך קשוח, או סתם בגלל שהרעיון היה מאד יפה אבל בלי התחלה וסוף ואמצע, ולפעמים זה סתם בשביל לעשות חימום למוח אז הכותב משרבט על דף את כל מה שעבר עליו באותו יום. זו שיטה מצויינת להתחיל להיכנס להשראה, ואגב, אז יוצאים פנינים מאד מעניינים אבל בלתי ניתנים לפרסום בשום אופן… וזה מה שנקרא בעגה המקצועית " לכתוב למגירה"… לא ממש מגירה פיזית עם מנעול, זה יותר בכיוון תיקייה במחשב בשם 'יענקי אישי' או משהו כזה, כי הרי חוץ מ… לא נותרו סופרים שבאמת כותבים עם דף ועט.
ולסיום האייטם, חובה שיהיה איזה מסר, איזו קריאה לפעולה, שורת מחץ, משהו… פטור בלא כלום אי אפשר… לדוגמא במקרה שלנו עכשיו (בוא לא נשכח שגם אני עכשיו מנסה למלאות טור) אני בוחר לסיים בקטע מתוך הספר הקדוש פלא יועץ של הגאון רבי אלעזר פאפו זי"ע שנותן נקודה מעניינת למחשבה. וכך הוא כותב בספרו הקדוש ערך 'דיבור':
"אי לזאת אמינא ביא, ביא, אוי לנו מיום הדין שכל כך גבר אויב יצר שיש לאדם לדבר ולשמע דברי חידושים, ומה יתרון לבעל הלשון מה יתן לו מה יוסיף. ובוא וראה כמה גבר אויב עד שכאשר ישבו אחים יחדו ואין להם חידוש לדבר זה החילם לדבר הקור של היום טוב, החום של היום טוב, הגשם טוב, השלג טוב, וכדומה מהדברים הידועים לכל, לפי שיצרם מקשקש בקרבם וחרפה היא להם לישב בשתיקה, וצריך להתחיל בדברים עד שימשכו הדברים מדבר לדבר ומעניין לעינין. ואפילו מי שאין לו יצר לדבר מבקש מה לדבר כדי שלא יאמרו לו למה אתה שותק, והוא סכלות כי יכול להפטיר עצמו ולומר אין לי מה לדבר ואין כל חדש" (עיין שם באריכות נפלאה).
הבנת?! אם אין מה להגיד פשוט תשתוק. לא חייב לקשקש על מזג האוויר, ועוד יותר לא לכתוב על זה טור טרחני שלם.
שתיקה יפה לחכמים.