סיפר הגה"צ מקראסנא זצ"ל: פעם אחת כאשר הגאון האדיר בעל ברוך טעם זי"ע מלייפניק ישב ולמד בביתו בהתמדה גדולה, נכנס אצלו אחד מתושבי העיר עני ואביון וביקש ממנו שילווה לו מעות.
אמר לו ה'ברוך טעם', שאם יביא לו משכון אז ילווה לו את הסכום הנדרש לו. והלך האיש והביא מביתו שמיכה כמשכון, והלווה לו ה'ברוך טעם' מעות. ולא הכיר את האיש הזה מתוך העיר הגדולה לייפניק,
כאשר הגיע זמן תפלת מנחה הבחין ה'ברוך טעם', שאם הביא לו האיש רק שמיכה ודאי אין לו דבר אחר למשכן, והרי כתוב בתורתנו הק' 'לא תשכב בעבוטו השב תשיבנו לו'. מרוב התרגשות לקיים את המצווה של 'השב תשיבנו לו' עוד קודם שקיעת החמה, יצא ה'ברוך טעם' לרחוב בלי השמש עם השמיכה בידו, וחיפש ברחובות העיר את האיש אשר לו שייך המשכון, מאחר ולא הכירו ולא ידע את מקום מגוריו.
ביני לביני הגיע ראש הקהל לתפלת מנחה, וכאשר ראה שהמרא דאתרא מסתובב ברחובות העיר ושמיכה בידו, מיהר לגשת אליו כדי לקחת את השמיכה מידו, שהרי אין זה לכבודו של המרא דאתרא, גאון וצדיק, שיסתובב ברחובות ובשווקים עם שמיכה בידו.
אבל ה'ברוך טעם' אחז בשמיכה בחוזקה ולא הניח לראש הקהל לקחתה מידו, והיו מושכים יחד בשמיכה, כל אחד מצד אחר… והברוך טעם, מרוב דביקותו לקיים מצות 'השב תשיבנו לו העבוט', היה בטוח שראש הקהל רוצה לחטוף ממנו את המצווה הגדולה הזו, כי הוא רוצה לקיימה בעצמו, ועל כן אמר לו: "אז איר וועט בארגען געלט פאר יודען, וועט איר אויך קענען מקיים זיין די מצוה" – כשאתה תלווה כסף ליהודי, תקיים גם אתה את המצווה; כעת אני הוא זה שהלוויתי, והמצווה היא שלי!
(שמועה טובה)