צהרי יום ראשון פרשת בלק התשפ"א. אני נוסע ברכב עם ידיד והסלולרי מצלצל. מעבר לקו נמצא הגה"ח רבי זושא הורביץ שליט"א, רב קהילות החסידים באלעד, שאיחל 'מזל טוב' לרגל נישואי בני נ"י, שנישא כמה ימים קודם לכן.
'מזל טוב' של רבי זושא כולל תמיד אמרות שפר ולקחי דעת שכדאי לקחת כצידה לדרך.
ואז סיפר הגרי"ז הורביץ שליט"א כך: "אברך אחד שאל את מרן הגרש"ז אוירבך זצוק"ל האם כדאי לו להזמין לשמחותיו את כל משפחתו הענפה, גם הרחוקים יותר ויותר, והגרש"ז זצ"ל השיב לו: "בדרך כלל, כשיהודי מקבל הזמנה, גם ממישהו רחוק, הוא שמח, וכשהוא שמח- הוא מברך את בעל השמחה שיהיה לו הרבה נחת ושמחה הלאה והלאה. בשביל כל הברכות הללו שמברכים יהודים- כדאי לשלוח הזמנות לעוד ועוד אנשים"….
כשהסתיימה השיחה הלבבית, אמרתי לנהג הרכב שלקח אותי: "הנה, רבי זושא העניק לי רעיון על מה לכתוב בפרשת בלק, על כח הברכה של כל יהודי, אפילו יהודי פשוט"….
שימו לב לדברי הגמרא, במסכת יומא נד, ב: ."אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?"
חייליו של טיטוס הרשע קראו לנו, היהודים, בפשטות "אנשים שברכתם ברכה וקללתם קללה". הם הבינו בפשטות, שכשיהודי מברך, ברכתו מתקיימת, וכשיהודי מוציא דבר קללה מפיו- קללתו מתבצעת. חיילי טיטוס סחו לפי תומם שזהו כוחו של כל יהודי. וכן, הם דיברו אמת.
בפרשת השבוע אנו למדים על כוחו העצום של הדיבור. אדם יכול לשנות מצבים בכח ברכה או קללה. בפרט אם הוא בן מלך, יהודי, בנו אהובו של הקב"ה, הפועל בכל מעשה שלו בעולמות כולם, כפי שהאריך הנפש החיים, כידוע.
המדענים לא מבינים מדוע הקוף אינו מדבר. המנגנון הפיזי קיים. חלל הגרון ומיתרי הקול של הקוף דומים לאלה של האדם. גם שבילי המוח והעצבים אל מיתרי הקול קיימים. ובכל זאת, הקוף אינו מדבר. למרות נסיונות בלתי נלאים ללמד את הקופים לדבר, אינם אלא רוטנים ונוהמים, צווחים ומייללים, אבל לעולם לא משמיעים מילה.
גם בעלי חיים בעלי בינה גדולה- יחסית, כמו החולדה, למשל, אינם מדברים. המדע חיפש את התשובה בתלמי המוח, אך לשווא. לא נמצאה השוואה מתאימה. ניסו לחפש את התשובה בגודל קופסת המוח, וגם זה לא הצליח. קופסאות מוח יותר גדולות אינן מצליחות להפיק דיבור. פנו חוקרי הטבע לדרך חדשה, היחס בין גודל המוח לגוף, אך שוב הם נחלו אכזבה. אפילו אצל קופים שיחס קופסת המוח לגוף גדול אצלם, לא שומעים אף מילה. מה שכן מצאו הוא, שיחס דומה כמו זה של מח האדם לגופו, נמצא אצל העכבר. אבל אויה, האם העכבר שפגשתם אי פעם, דיבר?…
הסבר הדברים מובא בדברי המהר"ל (בגבורות ה') : "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", והיינו רוח חיה מדברת. כי האדם צורתו הכללית היא חיבור הנשמה השכלית והגוף יחד, ודבר זה, חיבור זה, הוא עצמו יוצר את כח הדיבור, דהיינו נשמה עם הגוף. כי פועל הדיבור על ידי גוף, ואי אפשר זה בלא נשמה שכלית, ולכן התינוק שאין לו שכל אינו מדבר, וכך הבהמה, אע"פ שיש לה כלי דיבור, אין בה דיבור, כי אין לה נשמה זו השכלית".
הדיבור הוא לא דבר מה- בכך. הדיבור הוא כלי הנשמה. ככל שהנשמה של המדבר, המברך או המתפלל- גדולה היא יותר, קדושה וטהורה יותר, כך ישנה חשיבות גדולה יותר בשמי שמים לכל היוצא מפיו.
מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל בעל 'משאת המלך', שבשבת הקרובה חל יום פטירתו, נהג בקביעות לרשום בלוח השנה את תאריכי השמחות של ההזמנות לחתונה שקיבל, באומרו שגם אם לא יוכל להגיע בגופו להשתתף בשמחה, הרי יוכל לברך ולהעתיר מעומק הלב את החתן והכלה והמחותנים ולהרגיש בכך חלק מהשמחה.
דברים דומים סופרו על הגרב"צ פלמן זצ"ל, שנהג לכתוב חידושי תורה על גבי הזמנות לחתונה שקיבל, כשמידי פעם עיין בהזמנה עצמה, בהסבירו: "מגיעים אלי כל כך הרבה הזמנות ואינני יכול להגיע לכל השמחות, יש אנשים שאני ממש קרוב אליהם ועקרונית הייתי צריך לצאת להשתתף בשמחה, ויש אחרים שאינני חייב, אבל וודאי הייתי רוצה מאד לשמוח איתם באולם השמחה, אבל אין לי אפשרות, לכן, אני כותב את חידושי התורה על ההזמנות – לזכות החתן והכלה – שהזמנתם שימשה לדברי תורה, וזה גם יהיה להם לברכת מזל טוב"…
וכך, בצורה מעט דומה, סופר על הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, בספר 'ללא שם', כך:
ערימת 'הזמנות' לשמחות בר מצוה וחתונות נערמת בכל בית יהודי חמים וידידותי. מעיינים בהן, שמחים בשמחת החתן והכלה, משתתפים בחתונה או לא, ואחר כך משליכים לאשפה את ההזמנות. אך בבית הרב נערמו הזמנות למאותיהן. הן נחו בסדר מיוחד, בצדי אחד הארונות. הרב כאילו אגר אותן. תמוה.
אחד מילדיו הציע לו פעם אחת, כי הוא יגזור בזהירות את כל הפסוקים או דברי תורה המודפסים על ההזמנה ויעביר לגניזה, ובכך הוא יוכל לפנות את הערימה הגדולה של ההזמנות לאשפה. רבי בן ציון מנע בעדו, ואמר לו שלא יגע בהן אלא ישאיר אותן על מקומן. "אבא הורה לי לא לנגוע בערימה הזו", והדבר היה נראה כל כך מוזר, שהרי אבא לא היה טיפוס ששומר ואוסף כל דבר, ויהי לפלא. וכך עד הסתלקותו של הרב לא נפתרה התמיהה.
מפקידה לפקידה, רבי בן ציון היה ניגש לערימת ההזמנות, נטל 'הזמנה', התיישב ליד השולחן וכתב עליה חידושים שהתחדשו לו, ואת סיכום השיעור היומי שאמור היה למסור באותו יום או למחרת. בעת השיעור היה מוציא את ההזמנה ומעיין בה. כיון שרבי בן ציון היה גדול הדור בשתיקה, לא הייתה אפשרות להוציא מפיו, מה מטרתו בענין.
בימי חולשתו של הרב בשנים האחרונות, כאשר הגיעו בתיבת הדואר הזמנות, ולא הייתה לרב אפשרות לצאת להשתתף, היה מתעניין בדיוק מי השולח, מי המחותן, מי החתן והכלה עד שהבין ברור עד כמה יש לו קשר למשפחה וכמה מחויבות עקרונית וידידות יש לו עם השולחים. ולאחר מכן היה לוקח את ההזמנות עם הקשר מיוחד, לא את כולן, ומוסיף אותן לערימה. תמוה.
ויהי היום, ניגש אליו אחד מתלמידי החכמים משתתפי השיעור, ואמר לרבי בן ציון: "אני מבין שנוח לרבנו לכתוב על נייר קרטון את חידושיו, כיון שהקרטון הוא קשיח, ואפשר אח"כ להכניס את דף הקרטון במעיל החליפה ולשומרו. שהרב יידע כי יש לי הרבה דפי קרטון נקיים מב' צדדיהם, אני יכול להביאם לרב לכתוב עליהם את חידושי תורתו, ואין לו צורך לכתוב על הזמנה שצידה האחד מודפס".
רבי בן ציון חייך חיוך של תודה, והודה לו בפה מלא על הרצון הטוב לסייע לו, אך התנצל כי יש לו סיבה אחרת לחלוטין שמחמתה כותב חידושי תורה על הזמנות, וכה אמר לו: "מגיעים אלי כל כך הרבה הזמנות ואינני יכול להגיע לכל השמחות, יש אנשים שאני ממש קרוב אליהם ועקרונית הייתי צריך לצאת להשתתף בשמחה, ויש אחרים שאינני חייב, אבל וודאי הייתי רוצה מאד לשמוח איתם באולם השמחה, אבל אין לי אפשרות, לכן, אני כותב את חידושי התורה על ההזמנות – לזכות החתן והכלה – שהזמנתם שימשה לדברי תורה, וזה גם יהיה להם לברכת מזל טוב"…
בני המשפחה שמעו על הרעיון, כאשר הנ"ל נכנס וסיפר באקראי מה הרב אמר לו. או אז באה לפתרונה חידת ערימת ההזמנות…
אחד מהמשפחה הנציח את ערימת ההזמנות למשמרת, וכמה מההזמנות העמוסות כבר בחידושי תורה, לזכות חתן וכלה – פלוני ופלונית, הזוג שמזמן שכח מה'הזמנה' – יש להם כבר כמה ילדים,ועדיין חקוקים על הזמנתם חידושי תורה עמוקים, שיודפסו בעזה"י באחד הכרכים הבאים של ספר "שלמי תודה".
כלל ישראל נהגו לברך ולהתברך בכל זמן ועת, לאחל איחולי יום- חול, לברך ב'גוט שאבעס' בכל שבת ולברך בשפע ברכות המתאימות לכל זמן, חג ואירוע. אפילו על לבישת נעלים חדשות ישנה ברכה מיוחדת בספרי המנהג. בהלכה מובאים דיונים ושיטות שונות כיצד מברכים איש את רעהו בראש השנה ובספרי חסידות הורחבה היריעה על גודל מעלת ושגב ברכת ה'לשנה טובה'. כי אכן, כשיהודי מברך את רעהו- זה לא ענין של מה בכך.
עם ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולא סתם כהנים אלא "כהנים גדולים". לכן כל יהודי פותח את היום בברכת כהנים כבר בברכות השחר. זכות אבות ניתנה לכל יהודי… לברך את כל עם ישראל בברכת כהן. אשרינו שכח הברכה של אברהם אבינו – "והיה ברכה – הברכות יהיו נתונות בידך", ניתן לכל יהודי. עד כדי כך שלכל אחד מישראל יש שייכות לברך את ישראל.
אז כשתקבלו את ההזמנה הבאה בתיבת הדואר. פשוט להחזיק אותה, לעצום עינים ולברך בכל לב את החתן והכלה והמחותנים…