יקותיאל יהודה גנזל
בצהרי יום שישי האחרון, בעודי צועד מעדנות את הדרך מהבית אל טבילת הטהרה של ערב שבת, עצר אותי ברחוב אברך חיפאי חשוב, חסיד ביאלא ('וַינֶר' – שם משפחתו) וביקש לשתף אותי (ואתכם) בסיפור טרי הממחיש את המושג 'אין אדם שומע לי ומפסיד'.
הוא סיפר לי על אחד מנקיי הדעת שבחיפה, גם הוא חסיד ביאלא, ושמו הרב מרדכי אליעזר הַס. מנהג נכון נוהג ר' מרדכי, שאינו עונה לשיחות נכנסות לפני שהוא מתפלל שחרית. יהיה מי שיהיה – לפני שהוא ניגש לשפוך שיחו לפני קונו, אין נאה ואין יאה לשוחח עם בני אדם בשיחות סלולריות.
באותו בוקר של אחד מימי השבוע החולף, הוא קיבל שיחת טלפון ממספר כלשהו. מספר לא מוכר. כעבור דקות אחדות הוא קיבל שיחה נוספת מאותו מספר, ואז עוד שיחה. ניכר היה שמישהו מחפש אותו בעקשנות. אבל היה ברור לו: יהיה מי שיהיה, את הטלפון לפני התפילה – לא ארים.
אין. אדם. שומע. לי. ומפסיד.
עם סיום התפילה הוא שם לב שהוא שוב קיבל שיחה מאותו מספר. תוך כדי תפילתו. הפעם הוא חזר למספר והגיע לתקליט:
"שלום וברכה, מדברים כאן ממכירה פלונית, אנו מבקשים להביע את סליחתנו על הטעות שנפלה ומבטלים את ההודעות הקודמות. בטעות הודענו על חוב שנותר. היתה זאת שגגה ואין כל חוב. בברכה".
באותו רגע הוא הבין –
אם היה עונה לשיחת הטלפון של קודם התפילה, הוא היה מקבל את ההודעה על כך שהוא חייב סכום כסף נכבד לקופת אותה מכירה שכונתית, מכירה שהוא אכן נוהג לקנות בה בקביעות. והוא הרי יודע שהוא לא חייב להם מאומה.
"אם הייתי שומע את ההודעה הזו לפני התפילה" – הוא סיפר למכריו – "הייתי טרוד כל התפילה מבלי יכול לכוון באמת. כי מוחי, כטבע המוח האנושי, היה שוב ושוב חושב על החוב שלא קיים ועל הדרך להגיע להנהלת המכירה ולברר מולם שהם לא גובים ממני כל תשלום שאינו צריך. עכשיו, בזכות שלא השבתי לשיחה קודם התפילה – התוודעתי לחוב השגוי רק לאחר מעשה. רק אחרי שכבר היה ברור שאין כל חוב".
אם נחרוט במוחנו את אותה הבטחה מופלאה המורכבת מחמש מילים בלבד, נראה שוב ושוב (ולפעמים אמנם לא נראה את זה בפועל, אבל נדע שככה זה) שעוד לא היה יהודי בעולם שהפסיד מכך שהתעכב בדבר מצווה. כי אכן כן –
אין אדם שומע לי ומפסיד.