את הסיפור דלהלן שמעתי מפיו של יהודי יקר בשם ר' יעקב ברוך הרצוג, בעל מאפיה באיסט סייד.
"כידוע לך, המאפייה שיש לי באיסט סייד היא המאפייה הכשרה היחידה בכל האזור. פעם היו לי הרבה לקוחות. בימי חמישי ושישי הקונדיטוריה הייתה מפוצצת קונים. היום, כיוון שהאוכלוסייה החרדית הידלדלה, גם הקונים הידלדלו, והיקף המכירות קטן באופן משמעותי. בכל זאת שווה לי להחזיק את המאפייה, בין השאר מפני שסמוך אליה ממוקם מושב זקנים. רוב החוסים בו אינם יהודים, אבל בכל זאת, מתגוררים בו יהודים בודדים, ולכן מושב הזקנים צורך בקביעות עוגות כשרות במאפיה שלי. בשלב מסוים אף נעשה הסכם בינינו, כי אני אספק בקביעות את העוגות הכשרות למוסד. כך התנהלו העניינים שנים רבות. מושב הזקנים קונה ממני, ואני מוכר לו, הודו להשם כי טוב.
יום אחד מחליפים מנהל למושב זקנים. ליד שולחן המנהלים מתיישב לו גוי רשע, ונעשה לפריץ הכפר. בטוח שהכל שלו. הוא יעשה רק מה שבא לו, ויעיף את מי שלא כל כך מתחשק לו להיות אתו בקשר. האופי שלו היה באמת גרוע, כך שהוא הצליח להסתכסך גם עם הצוות שם, עד שיום אחד שילחו אותו החוצה ופיטרו אותו. אבל עד אז הוא הספיק להלחיץ אותי. הוא לא אהב את ההתקשרות של מושב הזקנים עם המאפייה, אבל חוזה הוא חוזה, והסדר הוא שעוגות כשרות קונים אצלי, ואין לו ברירה אלא להמשיך ולקנות אצלי על אפו ועל חמתו. אולם אני הרגשתי את הלך הרוח. האווירה נעשתה מתוחה, הוא חיפש כל הזמן רעיונות איך לתרץ התנתקות מהמאפייה.
ביום ראשון אחד, הוא מתקשר אלי ומזמין ארגז עוגיות דייאט בטעם וניל, ועוד ארגז דייאט בטעם לימון. עוגיות אלו אינן מיוצרות במאפייה שלי, ואני נוהג לקנות אותן ממפעל אחר.
תשמע המנהל, אני אומר לו עם כל הכבוד. היום יום ראשון, ואנשים לא עובדים. תוך כמה ימים העוגיות יגיעו.
המנהל התרגז. "אין 'תוך כמה ימים'. אם אתה לא מביא לי את העוגיות למחר בשעה תשע, אני מסיים את ההתקשרות בינינו!"
זה כבר היה איום רציני. הרי אין לי הרבה קונים, ומושב הזקנים הוא לקוח כבד, שבשבילו שווה לי להחזיק את המאפייה, אבל מה אעשה? נראה שהמנהל המציא במיוחד בקשה בלתי הגיונית כזאת, כדי שיהיה לו תירוץ להתפטר ממני.
רשמתי את ההזמנה, והתקשרתי למפעל שמייצר עוגיות דייאט. כצפוי, איש במפעל לא ענה לי. ניסיתי לברר את מספר הטלפון של מנהל המפעל, אך הדבר לא עלה בידי. אף אחד שיכול לעזור לי בדרך הטבע אינו נמצא בהישג יד, ואני תקוע עם הזמנה שאספקתה יכולה לחרוץ את גורל המאפייה שלי. ככה בכל אופן זה נראה.
השעון מתקדם, השמש מתקדמת בשיפולי הרקיע, ושום דבר אינו מתקדם עם ההזמנה. אני הולך להתפלל מנחה. מתחילים, והנה, מי מופיע בפתח בית הכנסת? האיש שאני מחפש בשעות האחרונות. מנהל המפעל לעוגות דייאט! אני ממש מתרגש. זאת פשוט השגחה פרטית מופלאה. את היהודי הזה לא פגשתי אף פעם בבית כנסת, והנה בדיוק כשאני נמצא במצוקה ועומד להפסיד לקוח הוא מגיע.
אני רוצה לקרוא לו, לבקש ממנו לחכות לי אחרי התפילה, אבל… התפילה כבר החלה! רק לפני ימים מספר דרש הרב בבית הכנסת בעניין השתיקה בשעת התפילה, ואני התעוררתי מאד בעניין, וקיבלתי על עצמי שלא לדבר בשעת התפילה מעתה ועד עולם, יהיה מה שיהיה, והנה, כזה ניסיון!
עלו לי בראש כל מיני היתרים, למשל, שאולי זה לא ממש נקרא, ואולי פה זה אחרת, ויש כאן עניין של הפסד מרובה. איזה יצר לחש לי, שאם אדבר עם האיש זה יעזור לי לכוון בתפילה, שהרי אדע שהעניין מסודר, וזה ממש כעין ביטולה זהו קיומה, בקיצור, כל מיני מושגים מהשולחן ערוך התגייסו לצדי, אבל האמת הייתה חזקה יותר. עכשיו זהו זמן תפילה, ואין לדבר באמצע התפילה!!!
חשבתי לסמן לו באצבעות שיחכה לי, לקרוץ לו ולהראות לו בשפת הסימנים שיתקשר אלי, אבל בסייעתא דשמיא, הבנתי שהסימון לא יישאר רק סימון, ובוודאי אגרר אחר כך לשיחה, וגם מזה נמנעתי. לא רציתי בשום מחיר להפר את הקבלה הטובה שקיבלתי.
קיוויתי לתפוס אותו אחרי התפילה, אך אחרי שסיימתי 'עלינו לשבח' ראיתי שהוא כבר לא נמצא. כנראה הארכתי קצת. יצאתי לחפש אותו בכל בניין בית המדרש, גם בחוץ סקרתי את השטח, אך כמו שהוא הגיע כך הוא גם נעלם. לא ידע אפילו כמה הוא מבוקש. ואני, הרבה יותר ממה שהצטערתי על שלא מצאתי אותו, שמחתי על שהתגברתי, ועמדתי בניסיון הקשה. עמדתי והודיתי לה' אלוקי, על שזכיתי לכבדו בכל מאודי, ולעמוד בקבלה שקיבלתי על עצמי.
הלילה עבר בלי שום חדשה מסעירה. בבוקרו של יום שני, עשר דקות אחרי השעה שבע, פתחתי את המאפייה. לא היה שום סיכוי שבשעה תשע יהיו אצלי עוגיות למושב זקנים, והצטערתי מאוד על ההפסד הגדול שבא לקראתי.
והנה, בשעה שבע ועשרים נכנס בבהילות יהודי אחד שמתגורר במונרו, וביקש להיכנס למקום שנכנסים בני אדם שבאים מהדרך. עם יהודי זה היתה לי היכרות שטחית. הוא היה סוכן של עוגיות. לוקח ארגזים ממפעלים ומפזר בחנויות. מידי פעם פגשתי אותו, אך למאפייה שלי הוא כמעט לא הגיע. בין המפעלים שהוא עובד אתם נמצא גם המפעל של עוגיות הדייאט.
שאלתי אותו, אולי יש לך במשאית שני ארגזים, אחד של עוגיות לימון ואחד של עוגיות וניל?
"הזמנה מדויקת!" חייך הסוכן, "המשאית שלי ריקה עכשיו. ביום שישי אני מרוקן את כולה! ואם בכל זאת נשאר משהו, אין סיכוי שזה בדיוק וניל ולימון".
סיפרתי לו על המצוקה שלי, והוא אמר לי: "אתה יודע מה? בשבילך אני הולך לבדוק עוד פעם!" הוא יצא החוצה, ואחרי דקה צעק לי מאחורי המשאית: "יעקב ברוך, בוא מהר, תראה מה יש לי במשאית!"
יצאתי החוצה, ומה אני רואה? – במשאית הריקה נחים שני ארגזים בדיוק. ארגז אחד של עוגיות בטעם לימון דייאט, וארגז שני של עוגיות בטעם וניל דייאט.
מופלא! מופלא זה לא מילה. נגד כל הסיכויים, בלי שום היגיון. פשוט ישועה שמימית. אני כל כך מתרגש, ואז הסוכן שואל אותי: "למה אתה לא שואל איך הגעתי אליך בדיוק עכשיו"?
עכשיו אני שואל, החזרתי לו, איך באמת הגעת הנה? הרי איסט סייד לא שייכת למסלול הקבוע שלך?
והיהודי מספר: "בכלל לא הייתי אמור להיות כאן. בשעה ארבע לפנות בוקר אני יוצא ממונרו לויליאמסבורג, לומד שם שיעור תורה, מתפלל שחרית, ופונה לעבודתי. מה עשה הקדוש ברוך הוא? עצר אותי בפקק. משאית התנגשה במכונית, ואני נתקעתי עם הרכב למשך שעה וחצי באותו מקום. אחרי שהמתנתי זמן רב כל כך, הוצרכתי להתפנות, ונזכרתי במאפייה שלך, שנמצאת כמה דקות נסיעה מהמקום שבו עמדתי. התפללתי להשם שיעזרני ויושיעני, ושהמאפייה כבר תהיה פתוחה ברגע שאני מגיע, והנה, עיניך הרואות, השם עזר לי".
כמה מופלאים דרכי השם. בזכות הניסיון שעמדתי בו, ניהל אותי הבורא בדרך מופלאה מאוד. לו הייתי מדבר עם בעל המפעל באותן דקות של תפילת מנחה, זה לא היה עוזר לי. קרוב לוודאי שהוא לא היה יכול לספק לי מיידית את העוגיות האלה. והנה השם זימן לי את העוגיות בדרך מקורית! פתחתי את המאפייה בדיוק כמה דקות לפני שהיהודי שהתפלל להשם והיה זקוק לישועתו, הגיע. היהודי הזה, באופן בלתי מובן, שכח להוציא מהמשאית שלו שני ארגזים שהייתי זקוק להם בדחיפות, ובאורח פלא נתקע בפקק לזמן רב. הכול הכול בתזמון מושלם.
לקחתי את ארגזי העוגיות, פניתי למושב זקנים הסמוך, והנחתי אותם שם. המנהל קבע את האולטימטום לשעה תשע בבקר, והנה, יש לו את העוגיות כבר בשבע וחצי.
(תבלין לשולחן שבת, מתוך גיליון השגחה פרטית נשא תשע"ט)