"למשמרת לאות לבני מרי" (יז, כה)
הסבא מנובהרדוק סיפר ספור: בורשא, בירת פולין, היתה כנופיה של זיפני כספים, ידוע היה בעיר שמדבר בקבוצת נוכלים, עבריינים מוכרים, העושים ממלאכת הזיוף הון רב.
פעם ניגש אחד מבני הקבוצה לאחד מבני העיר ואמר, "שמעני ידידי, יש לי עסקה נפלאה עבורך. אתה תתן לי שלושים אלף דולך כשרים למהדרין, ואני אתן לך תמורתם מאה אלף שאמנם הנם מזיפים, אך הם עוברים לסוחר. לא נתן להבחין בכך שאינם אותנטיים, אתה מרוויח שבעים אלף דולר ברגע אחד, בלי כל מאמץ".
אך האיש לא היה פרייר. אמר לאותו עברין, "מכיר אני אתכם. הבנק ודאי יזהה את הזיוף, ואני אשאר ריק וריקן, בלי שלושים, ובלי מאה".
אמר העבריין, "הבה ננסה, הנה, כאן במזוודה יש מאה אלף מזויפים. בחר לך אלו שטרות שתרצה, גש לבנק ותראה". בחר לו האיש כמה שטרות והלך לבנק. נגש לדלפק ובקש מהפקיד לפרוט את השטרות.
הלה בדק אל מול האור, העביר במכשיר מיוחד, הראה גם לחברו. בסיום הבדיקה הקפדנית אמר לאיש, "השטרות האלו אותנטיים. רשמיים. אין בעיה לפרוט אותם".
חזר אל העבריין ואמר, "שמע, הזיוף שלכם באמת מצלח. אין בעיה, הולכים על העסקה, ולא רק זה, אני מוכן להכפיל את הסכום, אתן לך ששים אלף דולר, ואתה תתן לי תמורתם מאתים אלף מזוייפים”. אמר העבריין, "הגדלת לשאול. אבל בשבילך, רק בשבילך, אתאמץ…"
קבע לו זמן.
לאיש לא היו שלושים אלף מזומנים, קל וחמר לא שישים. אבל בשביל רווח שכזה, מאה וארבעים אלף דולר, כדאי לעשות הכל… שבר חסכונות לווה מגמ"ח פלוני ומגמ"ח אלמוני. בסופו של דבר היה בידו הסכום הנדרש.
ביום המיועד הלך למקום המפגש שנקבע שוב אומר הוא לעברין. "שמע, אני לא פראייר. אולי השטרות שהבאת אינם ברי שמוש, אולי ניתן לזהות את הזיוף?"
אמר הלה, בבקשה. בחר לך אילו שטרות שתרצה, גש לבנק ובדוק". עשה האיש כדבריו, נטל כמה שטרות, הלך לבנק, וכאשר היה בפעם הראשונה – כך גם עתה, הפקיד לא הבחין בשום דבר חשוד, והיה מוכן לפרוט את השטרות.
אם כך, הכל מצוין. צריך להיות טיפש כדי לא לסגור עסקה שכזו!
נטל האיש את מזוודת השטרות, כמובן אחרי שספר היטב פעם ופעמים, נתן לו את ששים אלף הדולרים, ואז נפרד ממנו לחיים ולשלום.
שמח וטוב לב יצא האיש שלנו לדרכו. מאה וארבעים אלף דולר ללא כל מאמץ? כמה זיעה וכמה שנים צריך להשקיע כדי להגיע לסכום כה גדול? וכאן, בכזו קלות!
הוא צועד כשמזוודתו בידו, וכבר חושב היכן להשקיע כדי להכפיל ולשלש את הכסף.
פתאום, לחרדתו, רואה הוא מולו שוטר. הלה קורא כנגדו: "עצור! מה יש לך במזוודה?!"
לבו של האיש נופל בקרבו. איזה 'ברוך'. הוא מגמגם: "כככסססף".
השוטר פותח את המזוודה, נוטל לידו תכריך שטרות מביט היטב, ואז אומר בחומרה: "שמע משהו כאן לא מריח לי טוב. השטרות הללו נראים מזויפים, על עבירה זו, החזקת כסף מזויף, עלולים לגזור עליך עונש מוות. במקרה הטוב תנמק בכלא שנים ארוכות. אין ברירה, אתה חייב להתלוות עמי אל תחנת המשטרה".
מה עושים? מאין יבוא עזרי? המצב נראה אבוד…
אך לפתע נשמעות צעקות רמות ממקום כלשהו, השוטר אומר לאיש הרועד מפחד, "אל תזוז, אני הולך רגע לראות מה קורה, וכבר חוזר".
הנה, מכאן יבוא עזרנו… אך פסע השוטר כמה פסיעות, ניצל האיש את ההזדמנות. השאיר המזוודה על המדרכה וברח בריצה מטורפת כל עוד נפשו בו.
משהתרחק מרחק ניכר – שבה אליו רוחו עתה ערך חשבון נפש. מצד אחד. יצא בחוסר כל. הפסיד את כל רכושו ועוד נותר בעל חוב גדול. שנים רבות עוד ילקק את הפצעים הללו, אבל מצד שני, שמחה מלאה את לבו. הוא הצליח לחמוק מהשוטר, נפשו היתה לו לשלל…
אך מתברר שהייתה כאן קנוניה מחוכמת של חברי הכנופיה.
כיצד השוטר עלה על העבירה החמורה? מהיכן קיבל את המידע המודיעיני?
אותו 'שוטר' לא היה יותר מעבריין מתחזה. הוא היה חלק מחבורת הפושעים.
למעשה הכסף שבמזוודה היה כסף אותנטי, פקידי הבנק לא עלו על ה'זיוף', שכן לא היה כאן זיוף כלל.
אך גם לו היה מזויף, הרי אין כל אפשרות לדעת זאת. אם פקידי הבנק, עם כל האמצעים העומדים ברשותם, לא מגלים שום סימן לזיוף, פעם ופעמיים, ודאי שהשוטר אינו יכול לחשד בשטרות…
אם האיש היה חושב בהגיון, היה עליו לומר לשוטר בביטחון, "השטרות אינם מזויפים. אני יכול להוכיח לך זאת". ואם הלה יתעקש, יצעד עמו אל סניף הבנק הסמוך. שם כל פקיד יאשר את דבריו של בעל הכסף.
אבל, האיש לא היה בטוח. הוא התהלך בתחושה קשה שאכן בידיו מזוודה מלאה שטרות מזויפים. לכן התפתה לדבריו של השוטר, נתקף אימת מוות, וכשרק יכול היה, נשא רגליו ונעלם.
אומר הסבא מנובהרדוק – כך נוהג גם היצר. מי שבוטח ומאמין באמת יודע ש"אין עוד מלבדו". "אני מאמין", "שמע ישראל", אינם רק סיסמאות. לא רק חומר לכרזות ולהכרזות ישנם שירים מאד יפים על משפטים אלו. לחנים המושרים התלהבות ובהשתוקקות נפש. אבל לעתים בכך מסתיים הענין. האמונה אינה חזקה דיה. כאן מוצא היצר כר נרחב לפעלותיו.
כאשר בא היצר לפתוח את האדם, אומר הלה לעצמו, נכון, חז"ל אומרים "תורה מגנא ומצלא", התורה היא הכל. אם לומדים תורה לא צריך לדאוג משום דבר..
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות' שבועות)