מאת: הרב ישראל היימן
לפני כמה שנים פגשתי אותו לראשונה.
אברך צעיר, עתידו לפניו, שכן חדש שהגיע להתגורר בבנין שלי, קומה מתחתי. שנה הוא היה גר בשכירות ליד הורי אשתו ואז קנה דירה ועבר לגור בשכנותי בשעה טובה ומוצלחת.
הוא לא היה מרוצה.
הוא חלם לגור בשכונה בה גדל, באחת הערים המרכזיות והוותיקות, לא באיזו שכונה בעיר חרדית מתפתחת.
מהרגע הראשון הוא הסביר לי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע, שבלית ברירה הוא מוותר על מה שהיה יכול להיות ובא לכאן רק כי אין לו ולהוריו אופציה אחרת. דירה בשכונת חלומותיו היא מעבר להשגה הכלכלית של המשפחות מהן הוא מגיע.
אתה מבין, הוא אמר לי באחת השיחות הראשונות שלנו, אבא שלי ואבא של אשתי לא שדדו מעולם שום בנק, הם גם לא עובדים בהייטק או משהו דומה, הם אברכים, מחזיקי משרות תורניות צנועות, אין להם אפשרות לשלם כל כך הרבה, אז אני גר כאן, סיכם בעגמומיות. זה מה יש…
אבל תכניות היו לו למכביר. יום אחד אני עוד אצליח למכור את הדירה הזו, להוסיף עוד כמה אלפי שקלים למשכנתא ולקנות דירה שם, בעיר ההיא, בשכונה המוכרת. אז הכל יהיה טוב.
אני חי כאן בדירת עראי, הוא היה בטוח, ברגע שאוכל אני אקנה דירה שם ויעבור.
הוא לא הסתדר כל כך בכולל טוב, הוא לא השקיע בזה כלום, כי הרי הוא עוד מעט עובר.
גם העבודה של אשתו לא הייתה מסודרת וקבועה, כי זה רק דירת עראי.
אפילו על חיידר לילד הבכור שלו הוא לא בירר במיוחד, הוא שלח אותו לחיידר הכי קרוב שיש כי זה נוח, וממילא הוא יעבור עוד מעט.
כמה שנים הוא חי כך, בניתוק, בלי להתחבר, עם חלומות על מה שהוא היה רגיל אליו כל השנים, עם תקווה לחזור לאזור הנוחות האהוב והמוכר.
יום אחד נודע לי שנולד להם בן. שמחה גדולה, הרבה מזל טוב, שלום זכר בליל שבת. אף אחד לא שם לב יותר מדי, ב"ה בבניין של צעירים כמו שלנו שמחה כזו אינה נדירה. אבל כשהברית התעכבה למעלה מחודש, פגשתי אותו יום אחד בחדר המדרגות ושאלתי אותו מה קורה? האם צריכים עזרה? מה שלום הילד, למה עדיין לא עשיתם ברית?
הוא היה נראה עייף וחסר חיות. אל תשאל, הוא אמר לי. ב"ה באופן כללי הילד בריא רק שיש לו איזה סיבוך קטן, לא מסכן חיים או משהו, אבל הוא צריך לעבור ניתוח ואולי עוד אחד כדי לפתור את הבעיה הזו. לפני הניתוח הראשון ממילא לא נוכל לעשות ברית, וזה עוד יקח זמן, בינתיים הוא מתאשפז פעם בשבוע ליום שלם של מעקב. ברוך ה', לא מתלוננים, סיכם.
הייתי מזועזע עד עמקי נפשי. משפחה בבניין שלי מתמודדת עם כזה סיפור ואף אחד לא יודע. תגיד, שאלתי אותו, מה עם הילדים הגדולים, מי שומר עליהם, מי מטפל בבית. אשתך עדיין חלשה מהלידה, לא?
הוא הסתכל עלי בעייפות וענה: כן, חלשה, אבל ברוך ה' סוחבים, בעזרת ה' התקופה הזו תעבור והכל יחזור למסלולו.
תגיד, שאלתי אותו מיד, על עזר ליולדות, הארגון השכונתי שעוזר ליולדות ומשפחותיהם שמעת? למה אתה לא פונה אליהם? ובכלל, חודש שלם אתה מתמודד עם כזה קושי, למה לא פנית לאף אחד, שכנים, ידידים, מישהו שיעזור לך?
היום, המשכתי נחרצות, הילדים שלך כולם באים אלי הביתה לכל אחר הצהריים כולל ארוחת ערב. לאשתך מגיע אחה"צ אחד לנוח, הצהרתי. הוא אפילו לא ניסה להתנגד, וכך לאחר שעדכנתי את רעייתי על הסיפור, הילדים שלו שהו אחר הצהריים מהנה בביתי והוא ואשתו היולדת הטרייה זכו למנוחה קלה.
עוד באותו היום לאחר שהתברר מפי הילדים כמשיחים לפי תומם על המצב בבית, עירבתי בעניין כמה ארגונים פעילים בשכונה, ותוך ימים ספורים השלווה חזרה לשרור בבית השכנים. תחת הבוקה והמבולקה שהיו שם בחודש האחרון כשההורים מתרוצצים ועסוקים עם הרך הנולד ובעייתו המטרידה ושאר הילדים מוזנחים, הוכנסו מתנדבות לעזרה בבית ולהכנת אוכל עד שהעניינים יירגעו.
מטעם אחד העסקנים בשכונה קישרנו לסיפור את אחד מגדולי עסקני הרפואה שהאיץ את התהליך עם התינוק הקטן, ואכן, אחרי שלשה וחצי שבועות מאז אותה פגישה אקראית בחדר המדרגות התקיימה הברית המרגשת לשמחת כולם.
בשעת ערב מאוחרת הוא דפק על דלת ביתי. אין לי מילים להודות לך, אמר. הצלת, או יותר נכון הצלתם אותי. כל כך הרבה אנשים שהשתתפו, כל כך הרבה חסד שסבב אותי בשבועות האלו, לא ידעתי, לא הכרתי, לא חשבתי כך על השכונה הזו אף פעם. קולו נקטע בהתרגשות והוא המשיך: האמת שאף פעם לא ידעתי כמה חסד יש כאן בשכונה. אני גר כאן כבר כמה שנים ולא חשבתי בכלל שכל כך טוב כאן.
לא עניתי לו, זה לא היה הזמן, אבל בהזדמנות אחרת שפגשתי אותו שאלתי אותו בהתעניינות: תגיד, אתה עדיין חושב לעבור? לקנות את דירת חלומותיך בשכונה בה גדלת בעיר הגדולה והוותיקה?
האמת, הוא ענה, כבר לא כל כך. אני חושב היום קצת אחרת על כל העניין, זה כבר לא כמו שחשבתי. מאז הסיפור עם הבן שלי, שאגב, מתפתח ב"ה כמו שצריך והכל חלף עבר כלא היה, הבנתי משהו. הבנתי שפספסתי כמה שנים. הייתי תקוע בחלומות על מקום אחר, על אווירה שהייתי רגיל אליה, ולא שמתי לב למה שמתחולל סביבי. חלמתי על משהו ולא היה לי פנאי להתרכז במה שיש לי היום. עכשיו אני מנסה לתקן, להתחיל לחיות את ההווה. אני כאן וזה המצב, אני מנסה לפחות למצות את החלקים הטובים במה שיש כאן ועכשיו, למצוא כולל יותר טוב, עבודה קבועה לאשתי, מוסדות מתאימים לילדים, אני כבר חבר באופן קבוע בקהילה מסודרת, אני חי את ההווה.
שמחתי בשבילו, שמחתי שהוא הבין לבד. אני לא יודע אם הוא יודע, אבל לך אני רוצה לגלות, שההבנה הזו, התחושה אליה השכן שלי הגיע אחרי שהוא עבר לא מעט בשביל להגיע לתובנה הזו, היא היא סוד ההצלחה בסערות החיים.
תקופות מתחלפות בחיינו תמיד, מהחיידר עבור דרך ישיבה קטנה וגדולה, עד לבית האבות… החיים מלאים תקופות שונות שלפעמים רצות זו אחרי זו במהירות בלי לתת לנו אפשרות להכיל. והסוד של ההצלחה זה להבין להתנהל בכל תקופה ובכל מצב לפי התנאים הקיימים.
תקופות על תקופות, תמיד אפשר להתרכז במה שהיה קודם נוח נעים ורגיל וכמה לא נחמד עכשיו להתרגל מחדש, אבל אם תשכיל לגלות בכל מצב ובכל תקופה את מה שטוב בה, את מה שאפשר לנצל ממנה – תצליח.
קוראים לזה בשלוש מילים פשוטות: יציאה מאזור הנוחות.
כל מה שאנחנו מתרגלים אליו נהיה 'איזור נוחות' בשבילנו. הוא עוטף אותנו בטוב ובמוכר; והמציאות, מה לעשות, לא תמיד נשארת אותו דבר. היא משתנה לפעמים. אם בראש שלך אתה לא תקוע תמיד בעבר אלא הולך עם ההווה והעתיד, אזי הסיכויים שלך להצליח בכל מה שתעשה גבוהים מאד.