"אנשים חושבים שבשביל להצליח צריך כשרונות, כסף, צריך להיות כריזמטי, בעל כושר נאום, להלהיב את הציבור, להיות מזכה הרבים, להקים רשת של חסד חובק עולם. ומה יעשה האברך הפשוט, הבחור הממוצע שלא נראה מרשים במיוחד, לא זיו ולא הדר? האמת היא שיש כאן טעות נוראה! הסוד של הגדלות בתורה שלא חייבים את כל הכישורים וכל הכריזמטיות. לא צריך שום תנאים, 'לא ברעש ד", 'לא בחיל ולא בכח'…"

יראתי בפצותי שיח בפני גדולי ומאורי ישראל שליט"א. אני הקטן בחכמה ובמנין, במחילת כבוד תורתכם. אך חזקה עלי בקשת בעל הבית – כל מה שאומר לך עשה.

מצד הכרת הטוב אני לא יכול להיפטר – כל אחד צריך להודות בעצמו – לכן אברך ברכת הדיוט.

בחרדת קודש ורגשי גיל, אנחנו מודים על הזכות והמעמד המרטיט של התכנסות חשובה כזו, של ראשי אלפי ישראל במעמד קדוש כזה. זה בלתי ניתן לתיאור – ריכוז כזה של עומס רגשות – המחזה עצמו וכל המעמד בפני עצמו. עם כל נאום בא שפע עצום ברוחניות ובגשמיות, והסדר המופתי והמעמדות, הם נכס אדיר לחיים.

אי אפשר לתאר את זה במילים, את כבוד התורה, את האחדות המופלאה, את המסרים העצומים שהיו כאן.

מה נורא המקום הזה. "של נעליך מעל רגלך כי אדמת קודש היא". לעמוד כאן בעיר ואם בישראל, ירושלים של ליטא, מרכז התורה, מקום שזרח אור תורתו של אדוננו הגר"א מוסר התורה, שר' חיים וואלאז'ינר כותב עליו שהיה כהרשב"א, אולי כהרמב"ן. אין לנו מושג איזה שרפי מעלה רועדים כשהזכירו את שמו בסילודין, שהדיבוק אמר שרועדים בשמים מהאכילה שלו. נחשב כמו תנא.

גוים אטומים, במשפטו של הגר"א, כשראו את זיו הדרת פניו עם פארו חבוש עליו, כשהסיט את הטלית מעל ראשו הם פשוט "חיל ורעדה יאחזמו, נבהלו נחפזו". השופט עצמו ברח.

ליד מנוחתו כבוד, ספון טמון מקדש השם הגדול, הגראף פוטוצקי, שהגאון אמר שמאז שנעקד על קידוש השם נחלשה טומאת הידים משינה ביום.

מאתים שנות חושך וכפירה קומוניסטית, לא יצליחו להשתיק את הניגון הבוקע רקיעים: "אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך זרע יצחק יחידו", שניגן הגראף הקדוש בדרכו לברך את הברכה המרטיטה: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על קידוש השם".

משכן התורה של אירופה כולה לפני השואה, תחת עטרת תפארת של מרן גאון ישראל, מרנא ה'חפץ חיים', ומרן האחיעזר ובית דינו וכל תפארת ישראל.

במיוחד יש לי נימה אישית: אני ועוד רבבות אלפי ישראל צריכים לברך 'ברוך שעשה לנו ניסים ונפלאות בעיר הזאת'. המקום הזה ששימש הצלה לישיבת 'מיר' ולאלפי פליטים בשנות הזעם. זו היתה קריעת ים סוף כפשוטו ממש, כשלא היה שום מנוס ומברח, כשסיביר והנאצים, והפולנים והרוסים טורפים כזאבים מכל הכיוונים "סגר עליהם המדבר", ופתאום הקב"ה פתח שבעה רקיעים ושלח קונסול יפני, מלאך ממרום בשם 'סוגיהרה', שחתם על אלפי אשרות וויזות בשעה שיפן היתה סגורה הרמטית ארבע שנים, וכל הקונסוליות בוטלו. ולא עוד, אלא שהיפנים היו שונאי ישראל, והם הקימו עם הנאצים ימ"ש ביחד ביפן עצמה באותו הזמן משרפות, וזממו ד' ירחם להטביע את כל תלמידי הישיבה בראש השנה בים, רח"ל. והוא שולח למקום הזה, למעלה מדרך הטבע, אלפי יהודים, בלי שידע מושג על יהדות. כל מה שידע זה רק מהנאצים. בני הישיבה, כל הפליטים היו נבוכים מכל צד, סגר עליהם המדבר, ואחד הגדולים עשה גורל הגר"א ויצא הפסוק שקראנו היום: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".

וילנא. ראדין. קובנא. אלו שמות של מקדשות, שמצמרר ומרעיד את כל נימי הנפש.

לעמוד כאן במחיצת גדולי ישראל, איך אפשר לפתוח את הפה? הלא מקום מנוחתם הקדוש מרעיד וממיס כל לב. שלושת אלו שהעבירו את הגאון לבית הקברות שהיינו, לא הוציאו שנתם, כפי ששמענו מראש ישיבת חברון. מה נורא המקום הזה!

וכשאנחנו עכשיו עומדים כאן בפתח קץ הימין, לזעוק ולהריע על הדור האחרון, שהאמוראים הקדושים רבה ועולא, רעדו לחיות פה. "ייתי ולא אחמיניה", "אוי מי יחיה משומו א-ל".

לאן, למי נפנה ונברח?

אומרים שמרן שר התורה שליט"א בשעת נעילה נעמד ברוב פחד, פחד הדין של יום הקדוש, הוא נעמד ליד הסטייפלר, אולי זכותו יגן עליו. אל מי נפנה בעת כזאת, אם לא אל אור העולם, מוסר התורה: הבט משמים וראה מה עשו לצאן מרעיתך! איך נוכל לשקוט בעת כזאת?

גדולי ישראל אינם צריכים לדידי ולכוותי. אבל ברשותכם, אולי הערה קטנה, הרגש קטן: עם מה אנחנו יוצאים מכאן? עם מה אנחנו יכולים להגיד "מתי יגיעו מעשי", נגיעה כל שהיא – לאדוננו הגר"א?

ידוע שהמגיד מדובנא שאל את הגאון: וכי חכמה לשבת בחלונות מוגפים ולהיות פרוש מכל העולם? אמר לו הגאון: אני לא מחפש לעשות חכמות, אני רוצה לשבת ולעמול בתורה, אני רוצה לעשות את תפקידי, אני לא מחפש קונצים!

אנשים חושבים שבשביל לגדול, בשביל להצליח, צריכים תנאי בסיס: צריך כשרונות, צריך כסף, צריך תעודות, צריך להיות כריזמטי, בעל כושר נאום, לדבר בפני רבבות, להלהיב את הציבור, להיות מזכה הרבים, להקים רשת של חסד חובק עולם. ומה יעשה האברך הפשוט, הבחור הממוצע שלא נראה מרשים במיוחד, לא זיו ולא הדר?

האמת היא שיש כאן טעות נוראה! הסוד של הגדלות בתורה הוא, שלא חייבים את כל הכישורים וכל הכריזמטיות. לא צריך שום תנאים! "לא ברעש ד'", "לא בחיל ולא בכח".

אנשים גדולים – הדמות שלהם קוסמת ומקרינה ומשפיעה עד סוף העולם, בלי שום תפקיד ומעמד, בלי כושר רטורי ונאום. המילה שלהם הולכת עד סוף העולם. מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. זה שיושב ולומד דף ועוד דף כל יום בשקט וצנעה…

איך אדם כמו הגאון או כמו ה'חזון איש', שלא היה להם שום תפקיד ושום מעמד רשמי… הם יכלו להישאר עלומים באיזה בית כנסת כל החיים – ואורם זרח מסוף העולם עד סופו? כי האמת שאין גדול בתורה שצמח בדרך הטבע! זה הכל סייעתא דשמיא! אם אדם עושה את שלו, תורתו עומלת לו במקום אחר. מ'דארף טאהן, נישט אופטאהן, והכל סייעתא דשמיא. אנחנו לא מנהלים, אנחנו רק השליחים, הכל כאשר ציווה ה'.

אמר לי היום הגאון ר' דוד הופשטטר שליט"א, שבחיים הוא לא חלם להגיע לאן שהוא הגיע. זה הכל סייעתא דשמיא!

צריך לדעת שהכל מונהג בידי אב הרחמים. כי לא יטוש ה' עמו. אנחנו צריכים לעשות את שלנו, ואי אפשר לדעת מה פועלת טיפת מסירות נפש.

יש בסין עץ שנקרא במבוק. אחד גידל אותו בגינה, השקה אותו, שם דשא וחום. שבועיים, חודש, חצי שנה, שנה – לא גדל כלום. שנתיים, הוא לא מתייאש. שלוש שנים, יום יום – שום דבר לא צמח. ארבע שנים, הכל צמח חוץ מזה. בשנה החמישית – פתאום ביום אחד צמח מטר. שלושים יום, צמח לגובה עשר קומות, שלושים מטר!! אסור לזלזל בטיפה אחת של מים.

אנחנו רגילים בשגרת החיים. אי אפשר לדעת מה דף אחד עושה, מה ברכה אחת עושה, מה תפילה אחת, עוד חינוך ועוד תורה ועוד תפילה. זה נראה רצף אחד גדול. יום אחד זה תופס גובה, ופתאום הכל צומח.

מה אנחנו בעצם רואים כאן? למה באנו דווקא לכאן להתפלל ולשפוך דמעות? המקום הקדוש הזה, הוא מקור הכח של מסירות נפש! קמאי מסרי נפשייהו אקידוש ד' – נעשו להם ניסים. בקעו שערי רקיעים. יהודי אחד שעקד את עצמו לפני מאתיים שנה – כמה זה משפיע לדורות!

איך הגאון צמח? לא בגלל הגאונות האדירה הבלתי נתפסת שלו. אלא בכח העמל העצום, הצמאון, ה"יראתו קודמת", הקדושה הבלתי נתפסת. הוא אמר שאם היתה לו יכולת, אם הוא היה חי בדורו של הרמח"ל, הוא היה הולך ברגל עד סוף העולם כדי לראות אותו! הפרישות שלו! לא לראות את אור השמש! לבלוע שני כזיתים ביום בלי ללעוס! לישון ארבע פעמים ביום פחות מחצי שעה! זה הרי מלאך!

אבל מה זה נוגע אלינו? אנחנו בדרגה שלנו – הקב"ה בוחן כל אחד בדרגה שלו!

כשרואים רבנים באים מכל קצוות תבל, ומטריחים את עצמם, מתבוססים בשלג, מתייפחים בבכיות בדמעות שליש כל אחד על הישועות שלו, ובעיקר אנחנו שלוחים של רבבות אלפי ישראל – הריכוז הזה של יחד שבטי ישראל, כמה ריכוז עצום של צמאון, של דמעות, של תפילות, של תורה! כמה צרות, כמה מחלות, של דבר ושמד רח"ל. הדמעות האלו עולות ישר לשוכן מרומים!

רבבות רבבות לומדים בכל אתר, לא רעב ללחם ולא צמא למים – זה הרי מרטיט לשמוע את המספר הזה, חמישים אלף מצטרפים חדשים!! מה מעניין אותם בחיים?

זה הדבר שעומד לנו, זה הדבר שבוקע שערי רקיעים!

כשאנחנו רואים מפעל כזה, הצלחה מסחררת כזו, עוד מדינה ועוד רעיון ועוד מבחן ועוד ישיבה ועוד ספר, מפעל חובק עולם! אנשים חושבים – מה הבעיה להקים מפעל כזה? צריך אדם שיהיה קודם כל עשיר, חרוץ, חכם, תלמיד חכם, ודאי מעלה עצומה. יהודי מוצלח עם חזון גדול כמו ר' דוד, וכמה עסקנים חרוצים – מקימים מפעל. הפלא ופלא!

זו טעות גמורה. אני מדבר מנסיון. השנתיים האחרונות הוכיחו…

אנשים חושבים: עושים דינר, מביאים עשירים, אומרים דרשות, ועושים כסף…

טעות גמורה!! אנחנו רואים בחוש, אנחנו חיים בדור של "ואשא אתכם על כנפי נשרים". בשנתיים האחרונות אף אחד לא נסע לחו"ל, אף אחד לא עשה דינר, וב"ה הישיבות, הכוללים, הסמינרים ממשיכים, ואולי יותר מהרגיל. הכל סייעתא דשמיא, וזה מה שיש!!

ידידנו הגדול ר' דוד, חוץ משאר המעלות שלו, חוץ מהמעלות של כל הצוות המסור והחרוץ, כל הפמליא הקדושה שיש לו, שאני לא יודע איפה מוצאים כאלו בעולם, יהודים חרוצים עם לב זהב כזה, אין כמותם בכל העולם. אבל מה סוד ההצלחה? – הסייעתא דשמיא! איש אשר רוח בו. זה לא פשוט שדבר כזה יתקבל – שכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו.

משה רבינו התקנא כשהוא ראה את יהושע יורש אותו בחיים, הוא אמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת. הוא תכנן שהבנים שלו יירשו אותו, הוא לימד אותם דרכי הנהגה, אבל הקב"ה אמר לא כמו שעלתה על דעתך.

אנחנו מודים בשם כולם מעומק הלב, על הזכויות האדירות שלכם, על הזכות להיות כאן, על הזכות להגדיל כ"כ הרבה תורה בבת אחת!

מי כר' דוד, שנבחר ממרום לרומם את קרן התורה בדור שפל כזה, כי אין לנו שיור רק התורה הזאת. מי כ'דרשו' שזכו לכנס ולאחד בהרמוניה כ"כ נפלאה את כל גדולי התורה לפונדק אחד, את כל בני התורה, לרומם את כבוד התורה בכל מקום ומקום שהוא שם את היד, מתרכזים מכל גווני הקשת גדולי התורה, כל בני התורה, מה כבוד יותר מזה?

אבל זה בכל מדינה ומדינה בפני עצמה.

המיוחד בשבת הזו שזה לא רק בכל מדינה, אלא לכנס את כל גדולי התורה לפונדק אחד מכל העולם, איזה מחזה מרהיב! איזו הרמוניה! איזה שילוב מדהים מכל החוגים, מכל השפות, מכל הארצות! "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך", "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב", בתו של אברהם אבינו, בשעה שעולים לרגל.

בבית המקדש, בעליה לרגל, הלכו כמו שישבנו כאן השבת. אין 'מזרח' כאן. כל אחד מיוחד, אין הבדל בין הדיוט למלך. אבל היופי המיוחד הוא, כשכל היחידים האלו מצטרפים להרמוניה אחת! כשרואים את כולם יחד זה יופי מיוחד! "מה יפו פעמייך בנעלים" – בלי מעמדות, עולים לרגל ומשתחווים כולם כאחד, כל אחד עם היופי המיוחד שלו. אבל ההרמוניה של כולם יחד, ממקנס, מפריז, מבני ברק, מניו יורק, מליאון, מג'יברלטר, ממרסיי ורומא, כל אחד עם המנגינה שלו, עם הפיוט שלו, עם ההגדרה שלו מה זה 'דרשו'.

כל אחד חידש – 'דרשו' – זה תבקשו בקשות. 'דרשו' – זה תחפשו, מלשון "ציון דורש אין לה". 'דרשו' זה דרשות מרוממות, מלהיבות לב ונפש. 'דרשו' זה פיוטים, עוקד ונעקד. 'דרשו' זה אחדות. 'דרשו' זה הרמת קרן התורה והתורה מאחדת את כולם יחד. 'דרשו' זה כלל ישראל.

ומי כר' דוד, עמוד הענן, שזכה לזכות כזאת, לתת כח לגדולי ישראל. יושבים כאן רבנים שבכל אתר, בכל העולם, כל אחד נושא על כתפיו את משא הדור. גם הם צריכים כח!

ואנחנו התכנסנו יחד, ועומדים לבקש בתפילה ובתחנונים על עמך בית ישראל – הבט משמים וראה, מבין שלש עשרה מיליון יהודים שלא יודעים "שמע ישראל", שנעבאך שקועים בשאול תחתית, באו זקני ונבחרי העם לבקש רחמים עבורם. תראה, יש עוד רבבות רבבות שמתחזקים ולומדים בהתמדה תורתך הקדושה! מה מעניין אותם בחיים? מה הם מבקשים? רק להתחזק ולהרבות עוד ועוד חיילים לתורה! היה נא קרוב לשוועתנו, הורם מה שיאמרו הבינם מה שידברו. תן לנו סייעתא דשמיא! השיבם מה שישאלו, ידעם איך יפארו.

רבש"ע! שיהודים ירגישו טעם ומתיקות בתורה. זה הרי יציל אותם מכל מיני נסיונות! מכל מכשירי הטומאה! מכל תרבות יוון וטעם שווא ותפל! ראה עמך ישראל מרוטת לחי, אבל בכל זאת חבוקה ודבוקה בך, הושע נא!

שהקב"ה יקבל את התפילות של כולנו! מברכות פיך כולם יתברכו! עיני עמך בך תלויות ועיניהם לך מייחלות. תראה אפילו אנשים פשוטים במשך הדורות, כמה נהרגו ונעקדו על קידוש ה' – עשה למען טבוחים על ייחודך! תראה מה זה קשר של אמונה – עין נושאים לך לשמים! תראה כמה גזירות, כמה דם נשפך, מבית ומחוץ, בפרט בארצנו הקדושה! "לב שופכים נכחך כמים ואתה תשמע מן השמים".

ודאי אין ספק, שהמעמד הזה עושה רושם עצום בשמים. הקב"ה יקבל את תפילתנו וישמע שוועתנו!

יישר כח שוב על קיום העולם שבזכותכם, שאתם מחזיקים במסירות כזאת. אשריכם! אשריכם! לכו בכוחכם זה להרבות עוד ועוד חיילים לתורה מחיל אל חיל! "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".