מאת: מענדי ויזל
אתמול בערב, כשהגיע החברותא שלי ללימוד היומי הקבוע, הוא אומר לי: "אל תשאל מה עברתי בדרך לפה"… ואז הוא נזכר שיש לנו כלל קבוע שלא מפטפטים לפני הלימוד מחשש "שמא ימשך", אז מיד התנצל על שסיקרן אותי סתם והבטיח לספר לי מיד אחרי הלימוד.
כשסיימנו ללמוד דף גמרא בנעימה הוא מספר כך: "לא יודע אם אתה יודע, אבל יש ברשותי טלפון חכם".
מה, באמת?! לא ידעתי!
וכך הוא מספר לי: "הכל התחיל שחיפשתי מקום עבודה. כידוע לך אני בקשיים כספיים לא פשוטים והרבה זמן חיפשתי משהו מתאים, עד שהציעו לי לעבוד בחברה העוסקת בהייטק, אבל התנאי היה שחייבים להחזיק טלפון חכם, כי כל ההתנהלות עם החברה והלקוחות זה בדיגיטל. תכל'ס התלבטתי מה אני עושה, ולאחר התייעצות עם הרב שלי הוחלט שאקנה מכשיר אבל מסונן רציני עם כל הכללים.
"קניתי כזה כלי. כמובן שאני לא מוציא אותו בדרך כלל שלא במקום העבודה, ולכן אתה, שנפגש אתי דרך קבע בבית מדרש, לא שמת לב אף פעם. וכמובן שאין זה מכשיר עם כל הפגעים ה"י אלא כאמור, יש לי סינון מוקפד כראוי ללא אפשרות לצפייה בוידאו וכו'. אבל מה, יש את הבעיה של 'מראית העין'… וזו בעיה שאין לזלזל בה בכלל.
"ולמה אני מספר לך את זה, משום מעשה שהיה באוטובוס בדרך לפה.
"לפני כמה ימים הכנסתי את הרכב שלי לתיקון במוסך וביינתים אני נוסע באוטובוס יחד עם עמך בית ישראל. כשעליתי לאוטובוס והתיישבתי בחוסר מעש, מתוך מן הרגל כזה לא חשבתי פעמיים ושלפתי את המכשיר שלי מהכיס.
"לידי ישב יהודי מכובד בגיל העמידה ובו ברגע ששם לב למה שבידי תפס את הכובע שלו ושם אותו כמין מחיצה המפסקת ביני לבינו שלא אכשיל אותו חלילה במראות אסורות…
"אגיד לך את האמת, ברגע הראשון הייתי ממש בהלם ואפילו כעסתי עליו. מה, הוא חושד בי שאני עובר על לאוין מדאורייתא?! אני שומר על העיניים שלי בדיוק כמוהו, אין לי זמן בכלל לחשוב על שטויות, והוא מתנהג בצורה כה קיצונית. על כל פנים, ברור שמיד החזרתי את המכשיר לכיסי, אבל לא ידעתי מה אני עושה עכשיו. מה, אני אדפוק לו על הכובע ואגיד לו: 'רב איד, אתה יכול להחזיר את הכובע שלך למקומו הטבעי?!…
"למעשה הוא נשאר ככה בערך כ-10 דקות שלמות, ובינתיים התבשלתי לי במחשבות שלי, ולאט לאט התחלתי פתאום לחשב מסלול מחדש. רגע, אולי הוא צודק? איך הגעתי למצב הזה שאני לא מתבייש להוציא קבל עם ועדה כזה כלי שידוע כבר ברבים שפגיעתו רעה. וכך עברתי עם עצמי תהליך של 'ביטוש וביטול', והתחלתי לחשוב מחשבות טובות על היהודי היקר שזכיתי לשבת לידו, ובטח הוא חי בכזה קדושה וטהרה וכו', עד שבסוף שברתי את הקרח והתחלתי לדבר איתו, והוא נתן לי קצת 'מוסר שמועס' כראוי וקיבלתי את התוכחה באהבה…
"אני לא יכול להגיד שהשתכנעתי לגמרי.. אבל בהחלט אני מסוגל להעריך אותו על הזהירות היתרה שהוא נוקט להתרחק מן הכיעור והדומה לו. וכמובן שהתחזקתי ביתר שאת לשמור על הגדרים שקבעתי לעצמי בעניין זה וחלילה מלהוציא את זה ברבים.
עניתי ואמרתי לידידי היקר: אשרי מי שחושדין בו ואין בו… אבל אם כבר בענייני סיפורים מעניינים עסקינן, תשמע סיפור מדהים שהייתי עד לו מכלי ראשון בליל שבת האחרון.
לאחר סעודת שבת אצל חמי, הלכנו כל המשפחה יחד עם משפחת גיסי לעבר בית גיסי שם התארחנו. לפתע באמצע הדרך אני רואה מרחוק איזו אישה הנראית תמהונית, שתופסת באחייני הקטן, וכשהוא מנסה להתנגד היא זורקת אותו על הכביש והילד פורץ בבכי נורא ורץ לעבר אביו… עברה שם משפחה נוספת שהיו עדים למחזה, ואם המשפחה מיד צעקה לעברנו: "היא ניסתה לחטוף אותו!!…"
גיסי הוא יהודי עם ביטחון עצמי, ואינסטנקטיבית הוא רץ מיד לעבר הגברת התמהונית וצעק לעברה: "תלכי מפה, אל תתקרבי לאזור הזה בכלל" וכו'. והיא אכן הלכה משם מיד.
כל ההתרחשות הנ"ל לא ארכה מעבר לדקה אחת על השעון.
לאחר כמה דקות התחלנו לשחזר מה בדיוק קרה פה, זה הרי נראה מוזר ביותר שאשה תנסה לחטוף ילד לעיני הוריו באמצע הרחוב בליל שבת. התחלנו לתחקר קצת את הילד שהספיק בינתיים להירגע, אדהכי והכי הצטייר פה סיפור אחר לגמרי. מסתבר שהילד תוך כדי מרוצתו על הכביש נתקע בגברת זו, והיא נתנה לו כמין חיבוק, אך הילד נורא נבהל ממנה וניסה להיחלץ ממנה בכוח, ואז נפל והתגלגל על הכביש והתחיל לבכות בכי נורא, והגברת, שגם כן נבהלה ממה שקרה, מיד התחילה ללכת משם במהירות.
נו, שוין, התחלנו לספר לעצמנו סיפור, הרי כולי עלמא מודו שהיא לא אישה נורמלית, ומה היא בכלל נוגעת בילד לא לה וכו'. אך גיסי, לב יהודי פועם בקרבו, והוא התחיל להתחרט על שפעל בפזיזות ואולי בייש סתם ברבים אישה גלמודה שמזלה לא שפר עליה, וגם כשהיא מנסה לחייך בתמימות לילד ברחוב זה מסתיים בבושות.
הסיפור היה יכול להסתיים כאן, כי אחרי כמה דקות כולנו כמעט שכחנו מכל הסיטואציה המוזרה שנקלענו אליה, אך בורא כל עולמים מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית נפלאה, ולאחר כמה דקות כשהגענו ליד בית גיסי ברחוב צדדי פתאום אנו רואים שהגברת הנ"ל צועדת לכיווננו. גיסי לא חיכה הרבה ומיד ניגש אליה בבקשת התנצלות באומרו שלא הבין מה קרה שם ובפזיזות האשים אותה סתם וכו', ואף היא ענתה לעומתו שזה בסדר ואפשר להבין אותו, כי בסופו של דבר זה הבן שלו, והיא ממש שמחה שנפגשנו שוב בהשגחה פרטית. כל הנוכחים במקום שמו לב להתרגשות ולשמחה בהתרת הספקות ובבקשת מחילה שהורידה אבן כבדה מהלב.
אז למרות שאתם כנראה כבר מכירים את כל הסיפורים על השגחה פרטית וכו', אבל כשאני רואה ושומע את זה מכלי ראשון אני לא יכול להתאפק מלספר לכם את זה…
נו, שוין, אז קראתם שני סיפורים אמיתיים שקרו לשני יהודים טובים שגם לומדים כל יום חברותא.
נפלאות ההשגחה הפרטית…