רבי צבי ברונשטיין ז"ל היה עסקן מופלא שהתמסר בכל מאודו להצלת יהודי מסך הברזל בגשמיות וברוחניות. הסיפורים על פעולותיו, שהיו כרוכות לא אחת במסירות נפש של ממש, רבים הם מאוד. פרק מיוחד היה התמסרותו למפעל הצלה של כתבי יד יהודיים, כשגולת הכותרת היא גאולת כתב היד של פירוש הירושלמי להגאון המופלא רבי יצחק אייזיק קרסילשציקוב זצוק"ל, אותו חיבר בעוני וביגון מתחת לאפו של המשטר הקומוניסטי ממש, בצל חומת הקרמלין בעיר מוסקבה. סיפור הגילוי הזה הוא ממש עוצר נשימה, ואין שיעור למאמצים ולמסירות הנפש שהשקיע הרב ברונשטיין כדי להצליח בזה.
וכך הוא מספר בזכרונותיו: הרב הראשי המנוח של מוסקבה הרב יהודה לייב לוין ז"ל, הודיע לי כמה פעמים במהלך היכרותנו ושיחותינו כי הרב יצחק אייזיק קרסילשציקוב מבקש להיפגש אתי. אך מאחר והגאון הזה לא התגורר במוסקבה אלא במאלאכווקא, לא יצאה פגישה זו אל הפועל.
והנה בבוקר יום י' באייר תשכ"ה, כשנתיים לפני הביקור האחרון שלי בבריה"מ, לוחש לי לפתע הרב לוין בעודני עומד בפתח לשכתו כדי לקיים עמו את אחת מפגישותינו – גש מהר ככל האפשר לבית החולים. הלמדן הגדול רבי יצחק אייזיק קרסילשציקוב שוכב שם על ערש דווי, גש אליו ודבר עמו לפני שתאחר את המועד.
מאוחר יותר התחוור לי כי הרב קרסילשציקוב עצמו הוא אשר ביקש להביא אותי אל מיטת חוליו בבית החולים. מהשמועות עליו שקלטתי עוד במהלך ביקורי הקודמים בבריה"מ כבר ידעתי, שאיש זה שנודע בכינוי 'הגאון מפולטבה' הוא תופעה ייחודית בכל בריה"מ. הוא התמיד בלימוד התורה ללא כל הפסק למרות כל השנים שבהן התגורר תחת משטר קומוניסטי ואתאיסטי אשר נלחם בחריפות נגד האמונה בה' ובתורת ישראל. חרף כל זה לא שינה גאון וצדיק זה מאומה מאורח חייו, הוא המשיך להתייגע בעמל לימוד התורה ויחד עם זאת התמיד בכתיבת חידושיו, ביאוריו והברקותיו המקוריים על דפי הגמרא אשר היוו את כל חייו.
דבריו של הרב לוין הבריקו מיד במוחי ותפסתי מהר כי הגאון במצב בריאות רופף על כן התאזרתי במרץ וזריזות ויצאתי ללא דחיה נוספת. מיד מצאתי מונית ודהרתי איתה לבית החולים. עם בואי שמה איתרתי מיד את המחלקה שם שכב הלמדן הגדול והקשיש שהיה חולה אנוש. מובן מאליו שהייתי סקרן בכל מה שנוגע לגאון המיוחד הזה, אבל עם כניסתי לחדר שבו שכב חשתי מעבר לכך, תחושה בלתי מוסברת לי עצמי, כי הנה עומד להתרחש עתה דבר חשוב הרבה יותר מעצם חוויית הפגישה עם תלמיד חכם גדול.
מצאתי את הרב קרסילשציקוב במצב חלש מאוד, אבל לאחר שעמדתי והזדהיתי בפניו אורו לפתע עיניו בהבזק של הכרה, חיוך קלוש נמרח על שפתיו החיוורות, וכאשר פסעתי קדימה לקראתו ומבטנו נפגשו לזמן שנראה ממושך, הרגשתי כאילו מחטט הוא בעצם נשמתי כשהוא מנסה נואשות לגלות דבר מה. בתחילה לא היה לי מושג מה הוא מחפש, רק לאחר שנים הבנתי במלואה את כל השפעתה העצומה של הפגישה הזאת, אבל ברגע זה הסתקרנתי עוד יותר. הרגשתי כי הקשיש החלוש הזה מבקש למסור לי דבר מה בעל חשיבות עליונה, חייב הייתי לגלות מהו.
במאמץ כביר עלה בידו ללחוש באוזני: "טוב שבאת, אני זקוק לך עתה". למרות ראייתו החלשה הוא התבונן מסביב כדי לוודא שאין אנשים בקירבה מסוכנת אלינו העלולים לשמוע את שיחתנו. בעוד אני מתכופף מעל למיטתו הושיט הרב קרסילשציקוב, שבקושי עוד נותר בו כוח לדבר, את ידו אט אט, ונאחז בידי בעוצמה מפתיעה. יחד עם תנועתו זו סיפר לי את סיפורו המרתק:
הוא סיפר כי את נעוריו עשה בישיבת מיר המפורסמת והמעטירה, וכי רבו היה הענק התורני הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ"ל. הוא מסר לי כי בהיותו בן תשע עשרה שנה פירסם את ספרו הראשון 'תבונה' על הרמב"ם, והיה זה הספר התורני האחרון שהתפרסם ברוסיה הקומוניסטית. קטעים מסיפור זה שמעתי אמנם עוד קודם, אך החלק הבא בדבריו הדהים אותי ממש.
הרב קרסילשציקוב תיאר בפני כיצד חמק מידי הנאצים במלחמת העולם השניה והתיישב בסופו של דבר במוסקבה, הוא אמר לי כי את הכרך השני של 'תבונה', שבינתיים נודע רק חלקו הראשון ברבים, השלים בתקופה זו. ואז הוא העניק לי את זעזועי הראשון…
כשאך בקושי יכולתי לשמוע את דבריו, הוא לחש לי כי כתב היד של 'תבונה' כרך ב' נמצא עמו בחדרו בבית החולים, ואז המשיך בלחש: "הקשב, תחת הכרית שלי יש כתב יד, הוא הרכוש יקר הערך היחיד שנותר לי. אני רוצה שתקח אותו אתך, אבל עליך לפעול בזהירות. אסור שמישהו יבחין בכל דבר חשוד. אל תמהר, תחת הכרית נמצא גם מד-חום העמד פנים כאילו אתה מוציא את המדחום כדי למדוד את החום שלי, ואז תנסה ליטול אליך את כתב היד בלי שמישהו יבחין בכך".
עודני זוכר את עצבנותי ואת חרדתי שמא יבחין מי מן האחים או האחיות בי או בכתב היד ויחשוד. במחלקה הסתובבו מספר אחים ואחיות ובטוח הייתי שאחדים מהם הם משקיפים מוסווים של הק.ג.ב המתחפשים מתחת לבגדים הלבנים. בכל זאת שלטתי בעצבי שליטת ברזל ופעלתי בהחלטיות. כשראיתי שהרגע מתאים לכך, תחבתי את ידי מתחת לכרית של הרב, הוצאתי משם את המדחום כשבכוונתי להביאו לפיו, ואילו בו בזמן הוצאתי בידי האחרת את חבילת הגליונות הכתובים. אילו הביט בי מישהו באותו רגע היה רואה אותי מתכופף כדי לסדר את אחד מגרבי, אולם עד אז היה כבר כתב היד תחוב בתוכם.
כאשר התיישבתי שוב והבטתי ברב הקשיש, ראיתי שפניו הבהיקו. הוא הסתכל בי בכוח שלא הייתי מצפה לחוש אותו אצל אדם במצבו החלש. המבט בעיניו היה של אדם המוכן עתה לצאת מהעולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב.
לחשתי לו כי את השלב הראשון במשימה ביצעתי בהצלחה, אחר כך הוצאתי מפיו את המדחום ובתנועת יד רחבה קראתי מעליו את מידת החום, בעוד שראשי מתנועע ימינה ושמאלה כאות להשתתפות בצערו. החזרתי את המדחום אל מתחת לכרית.
הרב הישיש אותת לי להתקרב אליו שוב, וכאשר עשיתי זאת לחש לי: אני רוצה שתתחייב לי על דיברתך ובתקיעת כף שתדאג להביא כתב יד זה לידי פרסום. עתה חשתי תחושה קשה של חוסר אונים מעורבת בלא מעט חרדה, איך אוכל לתת לו התחייבות כה חמורה כפי שהוא מבקש, הרי כל עוד אני נמצא שם בבריה"מ לא היתה כל דרך לדעת מה יקרה לי בעוד רגע ממש, בכל שעה עלול היה הק ג ב הנמצא בכל מקום לעצור אותי, בין על דבר שכן עשיתי ובין על דבר שלא עשיתי. הם עלולים גם לעקוב אחרי לגלות את כתב היד ולהחרים אותו.
הסברתי לו אפוא כמיטב יכולתי את ספקותי וחששותי, והוא הבין טוב ולחש לי בתגובה: אם תיתקל כאן בצד זה של מסך הברזל בכל צרה שהיא אתה פטור מכל התחייבות, אבל אם תצליח לצאת מכאן עם כתב היד תקבל נא על עצמך בתקיעת כף את ההתחייבות הזאת. לכך הסכמתי ואת זאת הבעתי בתקיעת כף כבקשתו. אותה לחיצת יד פתחה מסע שנמשך שנים, ואשר בשנים האחרונות ברוך ה' החל לשאת פרי למרות התקלות המרובות שנראה היה כי בלתי אפשרי הוא להתגבר עליהן.
למחרת פגישתנו ביום י"א באייר תשכ"ה נתבקש הגאון רבי יצחק אייזיק קרסילשציקוב לישיבה של מעלה ויום אחרי פטירתו הובא גופו למנוחת עולמים.
מספר עוד הרב ברונשטיין: באותו יום הרה גורל למדתי על קיומה של עבודה מונומנטלית נוספת שנכתבה על ידי ענק תורני זה. כתב היד של תבונה כרך ב' הכיל כתב היד גם קטע מאוצר מדהים אחר שזה עתה הודיע לי הגאון מפולטבה על קיומו – חיבורו הענק על הירושלמי, שהכיל עשרים כרכים של כתב יד.
בפגישה נודע לי מקום הימצאם של עשרים הכרכים בבתיהן של שתי בנותיו. אירגנתי את הוצאתם מבריה"מ בעזר ה' באמצעות השליחים הנאמנים של 'אל תידום'. לביצוע משימת הצלה כבירה זו נדרשו בסך הכל ארבע עשרה שנים וקרוב לעשרים שליחים. אין לתאר את ההפתעה חמדהימח שעוררה הידיעה על גילוי האוצר התורני הזה בכל עולם התורה. הרב ברונשטיין מוסיף כי הדברים התפרסמו בתזמון מיוחד יחד עם ההכרזה בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל על תקנת הדף היומי בירושלמי.
לסיום, מציין הרב ברונשטיין אנקדוטה משעשעת: המאמצים שעשיתי כדי להוציא מבריה"מ את כתב היד הגדול של הגאון מפולטבה, הביאו אותי בין השאר לפגישות עם מנהיגים בעולם, ובכלל זה עם מנהיגי בריה"מ. נתקבלתי בהקשר זה לשיחה אצל אלכסי אדזובי חתנו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ומנהיג בריה"מ דאז, ניקיטה כרושצוב.
פגישה זו גלשה לכיוון שלא ציפיתי לו מראש: "אדזובי אמר לי: מי שאינו שותה עמי וודקה אינו יכול להיות ידיד בריה"מ"… אני שסבלתי כבר באותם הימים מכיב קיבה פעיל, מנוע הייתי מכל שתיה חריפה, אולם למען הצלחת הפגישה שהיתה עשויה לקדם את הצלחת הפרוייקט כולו גמרתי אומר בלבי לשתות עמו ולהסתכן. כך אמנם עשיתי, שתיתי מלוא לוגמי וראיתי שחור בעינים – לא שחור ציורי אלא שחור של ממש. איבדתי את הכרתי והיה צורך להשיבנה אלי. אך בהימור שהימרתי נראה כי זכיתי. נכונותי לשתות זיכתה אותי במידת אמינות לא קטנה אצל אדזובי. כתוצאה מכך הסכים כרושצוב להיפגש בעת ביקורו בארה"ב עם ועד רבנים בלתי תלויים שכלל את האדמו"ר מסטמאר ואת האדמו"ר מסקולען ועוד…
(מתוך ספר 'אל תידום')
יש הרגשה שהסיפורים נעצרים באמצע