יעקב א. לוסטיגמן
בימים האחרונים זכינו לראיין ראש ישיבת 'תורת חיים' בבית שמש, הגאון רבי לוי גרוסברד שליט"א, שבמשך שעה ארוכה סיפר לנו סיפורי הוד מופלאים שראה ושמע בשנים בהן התגורר במחיצת סבו הגדול הגאון רבי צבי שרגא גרוסברד זצ"ל.
השיחה היתה ארוכה מכפי שתוכל היריעה להכיל אותה בפעם אחת, ובהתאם לכך נחלק אותה בעז"ה בין העלונים והפלטפורמות השונות של 'דרשו' ואחינו', כל נושא בבמת הפרסום המתאימה לו.
בין הדברים שמענו מפיו של ראש הישיבה שליט"א מעשה נפלא ששמע מהסבא הגדול, וכה היו דבריו (הובאו בקיצור נמרץ בספר 'דעת שרגא' שהגר"ל כתב מפי סבו הגרצ"ש זצ"ל).
"בעת שסבא למד בגרודנא, אצל גאון ישראל הגר"ש שקאפ זיע"א, הם היו חוזרים הביתה רק בסוף הזמן או בסוף השנה, ובכל פעם היו עוברים דרך עיירה אחת שהרב שלה היה מתמיד עצום מאוד, וסבא היה פונה אליו כדי לדבר עמו בלימוד.
""לימים, אחרי שירד הכורת על יהדות אירופה, ורק אחד מעיר ושניים ממשפחה היו לפליטה, שמע סבא שאותו מתמיד גדול ניצל גם הוא, וכי הוא מתגורר בארה"ב ומכהן ברבנות בקהילה אחת באמריקה.
"באחד מביקוריו של סבא זצ"ל בארה"ב, לרגל שליחותו הציבורית בנושא החינוך העצמאי ושאר ענייני הציבור בהם עסק, הוא בא לבקר את אותו המתמיד המופלא שכמובן המשיך בהתמדתו העצומה גם אחרי השואה, ובכל מקום אליו הלך היו עיניו שקועות בגמרא הקדושה.
"בהזדמנות זו, ביקש סבא לנצל את ההיכרות הוותיקה שהיתה ביניהם, ולשאול את אותו רב, מהיכן הוא לוקח את הכח וכיצד זכה להגיע לידי התמדה גדולה כל כך.
"השיב לו אותו מתמיד כדברים האלה: "בצעירותי למדתי בישיבה במיר, שם קניתי דעת מפיו של הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל.
"באחד הימים, נכנס רבי ירוחם בסערה לישיבה, עוד לפני תפילת שחרית הוא דפק על הבימה והחל לדבר בהתלהבות גדולה.
"מקודם הלכתי בדרך מהבית לכאן, לישיבה", אמר רבי ירוחם לתלמידיו, "אני צועד בדרך ורואה את יפי הבריאה. עשב גדל על הארץ, הוא צומח! בין העשבים מציצים פרחים – גם הם צומחים. האילנות צומחים גם הם…
"כשסבא זצ"ל היה חוזר על דבריו של אותו מתמיד", מספר לנו הגאון רבי לוי גרוסברד שליט"א, "הוא היה שוהה בחלק הזה של הסיפור ולפתע זועק כמו שזעק רבי ירוחם באותו בוקר בישיבת מיר: "הכל צומח!", הוא שאג, "העצים, הפרחים העשבים, כולם צומחים. למה אתם לא צומחים?! למה?!?!?!…".
"סיפר המתמיד לסבא, כשהזעקה הזאת של רבי ירוחם חדרה לעמקי לבבו, ומאז לא נתנה לו מנוח. הוא כל הזמן רצה לצמוח, להתעלות, עשרות שנים לאחר מכן הוא עוד היה לומד בהתמדה מופלאה, מכוחה של אותה שאגה".