היה זה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, בצרפת – אליה היגרו יהודים רבים, אודים מוצלים מאש התופת, שניסו לשקם את חייהם. היה זה ביום שישי, ערב שבת קודש, בעת אשר האשה – ניצולת שואה שעברה ייסורים קשים ונסיונות רפואיים מייסרים באושוויץ – העמידה סיר על הפתילייה, ואחר כך יצאה לרכוש דבר מה. דקות אחדות חלפו, והאש שתחת הסיר התלקחה לה באין מפריע, אחזה באחד מארונות המטבח, ותוך זמן קצר – שוד ושבר:
הבית כולו החל להתלקח, כשלהבת ענק שורפת את כל הנקרה בדרכה. זה החל במטבח ועבר לסלון, ועד שהשכנים הבחינו בעשן הסמיך הבוקע מחלונות הבית – עבור מחצית הבית כבר היה מאוחר מדי. האש הגדולה כילתה חלק נכבד מהבית, גיצים נורו לכל עבר, ולשכנים לא נותר אלא לקוות לטוב…
מאן דהוא העיד כי בעלת הבית יצאה ממנו לפני כמה דקות, והכל ידעו כי בעלה אינו בבית באותה עת. כולם גם ידעו שהזוג הנחמד הזה לא זכה להיפקד בילדים, אומרים שבדרך הטבע אין להם סיכוי – לנוכח מה שעברו בשנות האימה. לא היה אפוא חשש ללכודים בבית, אך הנזק היה נורא ואיום, שובר לב ממש…
השכנים המבוהלים אצו רצו למעונו של הגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל שהתגורר בסמוך, וביקשו את עצתו הדחופה. הן בעלת הבית אינה יודעת דבר מכל הנעשה, היא יצאה לקניות ותיכף תשוב לביתה, וממדי ההרס והחורבן יחוורו לנגד עיניה. מי יודע איך תחזיק מעמד, הרי כל כך הרבה עברה בחייה, ודווקא עכשיו – כשהיא מנסה לשקמם ולשוב לחיים שלווים – אסון נורא שכזה שהוריד לטמיון את כל עמלם של בני הזוג… איך היא תעמוד בשברון לב כזה?!
רבי מרדכי הרהר דקה, ואז השיב תשובה מטלטלת: 'המתינו לה בסמיכות מקום, טרם תבוא לביתה. כשתתקרב לפני שתבין בכלל מה קרה, גשו אליה ואמרו לה שהבית שהקימה בעמל ויזע לאחר כל מה שעברה בימי המלחמה – עלה בלהבות. ותוסיפו לומר לה שאם היא לא תוציא מפיה אף אנחה, אם היא תקבל את הייסורים האלה באהבה, אם היא תקבל את גזר הדין של בורא עולם בשמחה – הריני מבטיח לה כי תזכה להיפקד בילדים באופן של למעלה מדרך הטבע!'
השכנים שבו אל מקום הבית, והמתינו לבואה של האשה. כשהתקרבה למקום והבחינה בהמולה הרבה, בכוחות הכיבוי העמלים במלאכתם, בעשן הנורא שהתפזר בחלל, ובעיקר – בביתה שלה, הנכס היחיד שלה עלי אדמות, שעלה בלהבות ואיננו – כמעט פרצה מפיה זעקה נוראית, מפלחת כל לב…
אבל אז – ניגשו אליה השכנים, ומסרו לה את אשר אמר שכנה הגדול. הם ציטטו את אשר הבטיח, כי דווקא היא – לנוכח העובדה כי בימי המלחמה הנוראה איבדה הכל, ועתה שוב איבדה את כל מה שהשיגה לאחר המלחמה – לפיכך אם תקבל את הייסורים באהבה מובטח לה זרע של קיימא, אף שבדרך הטבע כלל אינה יכולה לזכות בילדים!
האשה שמעה, ובגבורת איתנים חשקה שפתיים. אי אפשר לתאר גבורה שכזו, כל המילים שבעולם אין בהן די. אשה שעולמה חרב עליה, פעם אחת בידי הזדים הארורים ימ"ש שרצחו באכזריות את בני משפחתה ולקחו את כל אשר לה, ופעם שניה כעת – כשלאחר עמל רב הצליחה איכשהו להתייצב קמעא, ושוב הכל נמוג בעשן…
ובכל זאת היא שותקת. לא יאומן! עומדת אשה יהודיה מול המראות הנוראים, נוכח האש שעודה מכלה את ביתה – ובולמת את פיה. חיוך נבוך בקצות השפתיים, קבלת ייסורים באהבה!
סיפור מדהים זה סיפר הרה"ג רבי נפתלי זילברצווייג שליט"א. הוא תיאר את המראות הנוראיים, את גבורת האשה, את יכולת האיפוק המדהימה, את קבלת הייסורים שהיא מופת ודוגמא. ואז הוסיף משפט מצמרר:
'ואני הוא אותו בן שנולד לאמא הגיבורה הזו, לפקודת השנה מאז השריפה. ובדרך אגב, אחר כך נולדה לאמי עוד בת, יש לי אחות…'
אין מילים שיכולות לתאר את ההלם שהשתרר כשרבי נפתלי שליט"א סיפר את הסיפור. הנה כי כן, לנגד עיני המקשיבים עומד אותו בן, ילד שבדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי להיוולד, ולא רק שהוא נולד – אלא שנולדה לו גם אחות.
כיצד? כי אמו חשקה שפתיים, קיבלה את ייסוריה באהבה. אין ספק שבשעת מעשה זה היה קשה כשאול, הרי במו עיניה ראתה איך חייה נחרבים שוב. במצב שכזה איך אפשר להתאפק מלהוציא אנחה אחת מהלב?! – אבל היא התאזרה בכוחות על, בטחה בבוראה, וראתה שזה השתלם לה – כשזכתה בטובות שבמתנות, בילדים אהובים!
אחים יקרים, הבה נפנים את לקח הסיפור הזה. רגע הייסורים הוא רגע של הזדמנות להעמיק את הביטחון, להפנימו אל הלב, ופעמים רבות – בעקבות הגברת הביטחון בה' יבואו גם ישועות על טבעיות, שקשה להאמין שאכן הגיעו…
כי לייסורים העוברים עלינו יש מטרה, יש תפקיד, והוא ללמדנו לקבל אותם באהבה, להעמיק את בטחוננו בה'. וככל שנשכיל לחזק את הביטחון בה', ככל שנקבל את הייסורים בשמחה מתוך הבנה שהם נועדו להבעיר את אש הביטחון בה' בליבנו פנימה – כך נזכה שהייסורים יחלפו מעלינו ויסורו מאיתנו כלעומת שבאו, ובחסד ה' בו אנו בטוחים נזכה לחיי אושר ושמחה, חיי רוגע ושלווה!
(עלון פניני פרשת השבוע)