יקותיאל יהודה גנזל
אילו היה אֵי מי לוחש על אוזנו של הרב אשר קליין, שבמהלך הטיסה אליה הוא מתעתד לעלות בדקות הקרובות, בקו נתב"ג-בודפשט, יעצור הטייס את המטוס על בקרת שיוט, ייצא מתא הטייסים כששטריימל זנבני לראשו וכתונת פסים ירושלמית לגופו וירקוד את ריקוד הקדצ'קה המסורתי, היה הדבר נשמע אמין יותר מאשר אותו מפגש רב פלא אשר נכון לו במהלכה של אותה הטיסה.
טייס מרקד לא היה שם, אבל היה שם יהודי שחזותו אינה מספרת על יהדותו, בגיל אמצע החיים, שהתיישב ליד ר' אשר. כשזה האחרון שלף גמרא מסכת קידושין מצקלונו, התגבשה השיחה ביניהם.
היה זה בימים שלפני חג השבועות לפני שש שנים. ר' אשר עשר את דרכו לבודפשט משם יועיד את פניו לווינה המלכותית, שם התקיימה ועידת רבנים גדולה אותה עליו לסקר. והימים ימי מסכת קידושין במסגרת 'הדף היומי'.
"מה אתה לומד?" שאל היהודי גלוי הראש. ר' אשר הסביר לו בחינניות על הדף היומי ועל מסכת קידושין ומהר מאד גילה ששכנו לטיסה מביט עליו בעיניים של 'אתה מספר לי מה זה מסכת קידושין? השכן כחכח והמהם ואז פלט: "את מסכת קידושין אני מכיר היטב. רוצה לבחון אותי? תדפדף לתחילת המסכת, לפרק 'האישה נקנית'".
ומשציווה ההוא 'תדפדף', דפדף רבי אשר ומהר מאד מצא את עצמו נצבט מעצמו, מוודא שהתרחיש שהוא נמצא בו, אמיתי. זה שלצידו עצם את עיניו והחל להקריא את המשנה הראשונה, עבר לגמרא, לא פספס שורה, לא דילג על מלה. דף אחר דף אחר דף. בבהירות, בעל-פה.
ערפל של מסתורין אפף את המטוס – – –
•••
"הפעם האחרונה בה שזפו עיניי את אותיותיה המאירות של 'קידושין', היתה לפני שלושים שנה", סיפר ההוא. "נער צעיר הייתי, למדתי בישיבה ירושלמית אולם עיניי פזלו החוצה. במהלך היום הייתי שוהה בישיבה ובערבים שוטטתי ברחובות הסמוכים לבית הוריי, בשכונת גאולה הירושלמית, לא הרחק מישיבת חברון.
"בחור מתלמידי 'חברון' שהבחין בי משוטט, הזמין אותי ללמוד אתו. ההצעה קסמה לי והתחלנו ללמוד, ערב אחר ערב, את מסכת קידושין. וכל-כך נעימה היתה הקביעות ההיא, עד שנשרשה המסכת הזאת בליבי בתלמים עמוקים שאינם יודעים שכחה".
דקות חלפו מאז החזירו ר' אשר בשאלה לגבי שמו של העלם החברוֹנ'עֶר, עד שההוא נזכר. "קראו לו כך וכך", הוא קרא בקול. ניכר היה שרוחו סוערת בקרבו. ותסער גם רוחו של רבי אשר: "אני מכירו היטב. הוא מכהן כיום כרב ודיין חשוב בקהילה החרדית בווינה. ולא תאמין! מחר אני אמור לשהות בווינה בוועידת רבנים מיוחדת וללא ספק אפגוש אותו. איזו השגחה פרטית מופלאה. האמסור לו דרישת שלום בשמך?"
היהודי היסס. רישומם של חיבוטים נרשמו על פניו. בסוף אישר, ולא עוד אלא ששלף מכיסו כרטיס ביקור, רשם את מספרו האישי וביקש למוסרו לידי אותו בחור דמן חברון, כיום דמן וינה.
•••
מספר לי רבי אשר: את אותו חברותא שנעשה לרב ודיין פגשתי ביום המחרת בטקס רבני שהתקיים בבניין העירייה המקומית. הוא שמע וניתר, פיזית, בהתרגשות. "לא יאומן. לא יאומן", הוא לחש לי ולעצמו כאחת, "שלושים שנה שליבי נוקפני שאולי-אולי לא עשיתי די כדי שהוא לא יעזוב את עולם הישיבות ואת עולם היהדות גם יחד. שלושים שנה שאני תר אחריו ואיני מוצא, מאחר ושינה את שם משפחתו. שלושים שנה שאני מתפלל עליו שלוש פעמים ביום. והנה, פתאום, אני שומע את שמעו ואף מקבל את מספר פלאפונו האישי".
למחרת היום, פגשתיו שוב. עדכון היה בפיו: "כבר דיברתי אתו. דמעות רבות נלוו בשיחת הטלפון הזאת וגם החלטתי לא לשקוט על השמרים ולהתחיל לפעול. בימים הקרובים אני עתיד לבקר בארץ הקודש לרגל שמחה משפחתית. סיכמתי אתו שהוא יאסוף אותי משדה התעופה ונחדש את הקשר בינינו".
העדכון הנוסף לא הגיע כל-כך מהר. הזמן חלף ועשה את שלו. הדיין בעיסוקיו ההלכתיים ורבי אשר בעיסוקיו במעשי צדקה וחסד (וגם, לצד זה, בעסקי העיתונות המשובחים והמשובבים). ולא היה יכול ר' אשר לשמוע את המשכו של הסיפור אלמלא זימנו הקב"ה לפונדק רבני מהודר בלונדון הבירה, כשטס לפני שבוע ימים להשתתף בוועידת הרבנים הגדולה שהתקיימה שם ברוב הדר.
וכסיפורו: שם, בלונדון, פגשתי את אותו רב ווינאי, שמיהר לספר לי: "אתה יודע מה קרה מאז? מהפכה! מדי שבוע בשבוע, באדיקות רבה, אנו משוחחים טלפונית. אני מוסר לו 'ווארט' עם מסר מעשי. והוא מתחזק. מקפיד על הנחת תפילין ושמירת שבת מכל משמר ועוד היד נטויה".
•••
הסיפור המיוחד הזה מותיר אותנו עם מסר עוצמתי במיוחד. הוא מלמד אותנו על כוח השפעתה של התורה הקדושה. כוחה של מסכת הנלמדת בשנות הנעורים, בשעות-לא-שעות, שנצרבת במוח ובנשמה ובסוף מחזירה את הלומד למוטב. כוחו של 'הדף היומי', שכאשר מתמידים בלימודו סופו שהוא משפיע לא רק על הלומד, אלא על העולם כולו.
(המבשר)