מדבר – זו מילת המפתח של חיי תורה אמיתיים, זו מילת המפתח לשלום-בית בבית של תורה. מדבר פרושו הפקר. האדם צריך להרגיש שהוא כמדבר, חסר חשיבות, נפשו כעפר לכל תהיה. יחשוב בלבו: מי אני שאתהלך כמו מצביא ומפקד בתוך הבית, מי אני שאדרוש דרישות ואקפיד על קוצו של יו"ד, מי אני שאתעקש ואעמוד על שלי, מי אני שאעיר על כל דבר… מי אני, מה אני, הלא אני עפר ואפר, כמדבר הפקר.
יסוד הבית מושתת על כבוד הדדי, על הבנה, על ויתור. תפקיר את עצמך! אתה רוצה לחיות בכבוד מלכים? תתייחס אל האשה כמלכה. יש לך מלכה בבית! חז"ל (יבמות סב ע"ב) אמרו שיש לכבד את האשה יותר מגופו. היא קודמת לך!
בכלי התקשורת מסיתים נגד החרדים ומנפנפים במושגים של 'כבוד האשה' ו'הדרת נשים'. הם מאשימים את החרדים כאילו יש להם בעיה בתחום הזה. אך כדי לדעת אצל מי באמת יש כבוד לאשה והיכן יש הדרת נשים, אפשר לבדוק את הסטטיסטיקה. היא לא משקרת.
בתים של תורה הם בתים יציבים ואיתנים, הם מושתתים על כבוד הדדי, על אמון, על "מכבדה יותר מגופו". האשה היא המלכה של הבית, היא הכתר.
משפחה תורנית מגדלת בביתה עשרה ילדים, בשלום ובשלוה, בהסתפקות במועט – כמדבר. הברכה שורה בבית. הילדים גדלים לתורה, ליראת שמים ולמידות טובות. הם מחונכים לתפארת, יש דרך ארץ להורים. "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים קכח, ג). איזו נחת יהודית אמיתית!
לעומת זאת, בתא המשפחתי שאינו שומר תורה ומצוות – גידול של שני ילדים הוא משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית. לא אנו קובעים זאת, יש 'הודאת בעל דין': ההורים עצמם מתאוננים על הקושי הגדול שלהם. יש התפרקות ערכים כללית. הכל מותר, הכל הפקר – כמדבר… אין דרך ארץ להורים.
"כה תאמר לבית יעקב" – בלשון רכה
כך השתיתו את בית ישראל. את היסוד וההדרכה להנהגת הבית קיבלו ישראל במתן תורה (שיר השירים רבה, א). כאשר הקב"ה נתן את התורה לעם ישראל, נאמר (שמות יט, ג): "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל". ל'בית יעקב' – אלו הנשים – נאמרה לשון אמירה, שהיא לשון רכה. ואילו ל'בית ישראל' – אלו האנשים – נאמרה לשון 'ותגד', דיבור קשה, דברים קשים כגידים.
הדיבור אל האשה צריך להיות ברכות, בנעימות. טבע האשה שכדי להשפיע עליה צריך לדבר עימה בנחת. דיבור קשה משיג את ההיפך.
יסוד נוסף: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל" – הקדים את הנשים לאנשים.
מדוע?
אם האנשים יקבלו תחילה ולאחר מכן ידרשו מהנשים להסכים לכך, הן תרגשנה שהדבר נעשה בעל כרחן, וממילא ההסכמה שלהן לא תהיה אמיתית. לכן, במקום לצוות את האשה ולהנחית עליה הוראות מלמעלה, צריך לשתף אותה, להיוועץ בה, לתת לה תחושה אמיתית שהיא לא באה לבצע פקודות אלא היא חלק מהעניין ושותפה בו. בדרך הזו היא תקבל את הדברים ותסכים להם.
זאת ועוד: לא ניתנה תורה אלא לאחר ערבות של תינוקות של בית רבן. ומי מחנך את הילדים? האימהות. לכן דבר ראשון – "כה תאמר לבית יעקב", ובלשון רכה, כדי לרצותן, כדי שיקבלו את הדברים, ואז יוכלו לחנך את הילדים לתורה.
חכמות נשים בנתה ביתה
מיליוני איש התייצבו למרגלות הר סיני וקיבלו את התורה הקדושה – שש מאות אלף איש ועימם הנשים וכל האנשים שמתחת לגיל עשרים. כולם היו שווים בקבלת התורה – האנשים והנשים.
ואז אומר הקב"ה למשה רבינו: קודם כל לך אצל הנשים, כי אם הן לא ירצו לקבל את התורה לא תוכל לקיים את העולם.
הכל תלוי באשה. "חכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידה תהרסנו" (משלי יד, א).
מהי "חכמות נשים"?
כל אדם שואף לשאת אשה חכמה ופקחית, אבל לא תמיד זה לטובתו… נתאר לעצמנו, מה קורה כשעם הארץ זוכה לאשה חכמה ופקחית? כשהיא תעמוד מקרוב על 'חכמתו' הגדולה, היא תתייחס אליו בהתאם… עד מהרה הוא עלול להצטער על הרגע שרצה אשה חכמה לצדו. עדיף לו אשה שאינה מכירה בחסרונו ובטוחה שהוא איש תבונות…
אבל לא על אשה חכמה כזו דיבר שלמה המלך באמרו "חכמות נשים בנתה ביתה". חכמה כזו היא אינה חכמה אמיתית אלא הפכה. זו איוולת, אשר עליה הוסיף ואמר שלמה בחכמתו: "ואיוולת בידה תהרסנו".
אשה חכמה אמיתית היא זו שמשכילה לקבל את הבעל כמות שהוא ונוהגת איתו בחכמה ובתבונה. היא לא מגלה כלפיו יחס של זלזול ופחיתות כבוד, חס וחלילה. היא לא מציינת בפניו את נקודות התורפה שלו. אדרבה, היא מעלה על נס את המעלות שיש בו ומכבדת אותו בכבוד גדול. מתוך כך הוא מוכן לשמוע לה, לקבל את דבריה החכמים. כך היא מרוממת ובונה אותו, עד שהוא עצמו צומח ונהיה לאיש מעלה.
גדולתה של דבורה הנביאה – 'אשת לפידות'
דבורה הנביאה היתה אשה גדולה, היא היתה שופטת בעם ישראל, כמו שנאמר: "היא שפטה את ישראל בעת ההיא" (שופטים ד, ד). זהו תפקיד שמיועד בדרך כלל לאנשים, לא לנשים, ומכאן אפשר ללמד על גדלותה המיוחדת של מי שזכתה להיות שופטת בישראל.
הנביא מצין מיהו בעלה – "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות". מיהו לפידות, ומדוע נקרא כך?
אומרת הגמרא (מגלה יד ע"א): "מאי 'אשת לפידות' – שהייתה עושה פתילות למקדש".
בילקוט שמעוני (שופטים רמז מב) מביא בשם תנא דבי אליהו: "בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו: בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי העולם הבא, והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש".
מוסיף המדרש: "היא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקב"ה בוחן ליבות וכליות, אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים כנגד י"ב שבטים".
חותם המדרש: "מי זכה לו ללפידות שיהא חלקו עם הכשרים ויבוא לחיי העולם הבא? הוי אומר: דבורה אשתו, עליה נאמר 'חכמות נשים בנתה ביתה'".
הוריה של דבורה חיתנו אותה עם אדם עם הארץ בשם ברק בן אבינעם. כשגילתה שהוא עם הארץ, היא יכלה לבוא אל הוריה בטענות ולהטיח בפניהם: "הפלתם אותי בפח! אינני מסוגלת לחיות עם עם הארץ, אני צריכה לצדי מישהו חכם!" והייתה מפרקת את החבילה.
אך דבורה הייתה חכמה אמיתית. היא אמרה לברק בן אבינעם בנעימות ובדרך ארץ: "כדאי לך ללכת לבית המדרש, ללמוד עם החכמים". אמר לה ברק במבוכה: "מצטער, ניסיתי, אין לי מה לעשות בחברתם, אני לא מבין על מה הם מדברים"…
דבורה הבינה לרוחו, היא לא ניסתה לכפות עליו דבר שאינו יכול לעמוד בו. אמרה לו: "אם כך, יש לי רעיון: אני אכין פתילות עבות, ואתה תלך לבית המקדש ותניח אותן שם, כדי להאיר את המנורה".
זו חכמה אמיתית של אשה! לא רק שבחכמתה קיימה וקוממה את ביתם, אלא בזכות הפתילות שעשתה ואשר שלחה ביד בעלה – זכתה לנבואה, כדברי המהרש"א במסכת מגילה (שם): "שהייתה עושה פתילות למקדש, ובזה זכתה לנבואה ולאור התורה, שהייתה שופטת את ישראל".
אך בסופו של דבר, בחכמתה היא רוממה גם את בעלה. היא הדריכה אותו בדרך טובים, בתבונה ובהשכל. לא גילתה כלפיו יחס של זלזול ופחיתות כבוד, אלא חיזקה אותו במעלות הטובות שיש בו. כך היה מוכן לקבל ממנה ולהחכים. הוא הלך וגדל, עד שנהיה למצביא הגדול של עם ישראל. והכל נזקף לזכותה של אותה אשה גדולה – דבורה הנביאה, אשת לפידות.
נשים במאי זכיין
נשים אינן מצוות בתלמוד תורה. אם כן, מדוע יגרע חלקן, הלא אף הן רוצות שכר על לימוד תורה?! על כך אומרים חז"ל (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".
השכר שלהן אינו על עצם הלימוד, שהרי הן אינן עוסקות בלימוד תורה, אלא על כך שהן שולחות את בניהן ללמוד תורה, מאפשרות לבעליהן לגלות למקום תורה וממתינות להם בסבלנות עד שישובו לביתם מתלמודם. זו מסירות והקרבה גדולה מצידן, ועל כך הן ראויות לגמול ולשכר רב.
בכל זאת, איך אפשר להשוות בין מי שעוסק בתורה בעצמו לבין מי שמאפשר לאחרים ללמוד תורה? שכרו של מי רב יותר?
נחשוב רגע: הבעל יוצא מן הבית לבית המדרש ועוסק בתורה. אבל, לצערנו, המציאות היא שלא תמיד הלימוד שלו מושלם. לפעמים, פה ושם, הוא מפטפט עם החברותא שלו שלא מעניין הלימוד… ובכלל, מי אמר שהלימוד שלו לשם שמים בלבד? הרי לא ימלט שתתגנב ללבו איזו כוונה צדדית, ולימודו יהיה גם כדי להתכבד ולהתפאר…
הקב"ה בוחן כליות ולב, הוא יודע להעריך בדיוק נמרץ את השכר המגיע לאדם על לימוד התורה שלו. מה שמגיע – מגיע, ועל מה שצריך לנכות לו – מנכים.
ומה לגבי האשה? מה שהבעל פגם בלימוד שלו אינו נוגע אליה. היא הרי שלחה אותו כדי ללמוד תורה בשלמות, בלי שום דופי ופגם. לכן, השכר שלה – מושלם.
אם כן, במקרה כזה, שכרו של מי רב יותר? הווי אומר, של האשה!
אך בזה לא מסתיים חלקה של האשה. גם כאן חל הכלל של "חכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידה תהרסנו". אשה רואה שבעלה אינו ממלא את כל זמנו בתורה. היא יכולה להראות לו פנים זעופות ולצוות עליו שילך לבית המדרש. הוא מרגיש שהתחתן עם משגיח, לא עם אשה… במקום להשיג את המטרה הרצויה, היא משיגה את ההיפך.
אשה חכמה יודעת להשיג את שלה בחכמה ובפיקחות. במקום לבקר אותו על מה שאין בו, היא תשבח אותו על מה שיש בו, ועל ידי כך תיצור אצלו את השאיפה לעלות ולהתעלות.
וגם לבעל יש תפקיד חשוב. הוא שב מבית המדרש, מלא וגדוש בתורה. על מה ישוחח עם אשתו? הרי לא שייך לחזר אתה על הסוגיה… הוא יכול לדבר איתה דברים בטלים, פטפוטי סרק, לשון הרע ורכילות. אבל אפשר גם אחרת. הרי יש עניינים שגם אשה יכולה ואף צריכה ללמוד, בעיקר הלכות הקשורות לבית. אפשר לנצל את הזמן וללמוד יחד את ההלכות הללו.
מסופר על רבה של ירושלים, מרא דארעא דישראל, חכימא דיהודאי רבי יוסף חיים זוננפלד, שהיה נוהג ללמוד עם הרבנית שלו הלכות בשר וחלב, תערובות, מליחה, הלכות שבת וכיוצא בזה. עם הזמן היא נהייתה בקיאה גדולה בהלכות אלו. כשהיו באים לביתם לשאול שאלת רב, היא ידעה להשיב בעצמה… היא, כמובן, לא עשתה זאת, שהרי זהו תפקידו של הרב. אבל כשהייתה שומעת את פסקו של הרב, הדברים לא היו זרים לה, היא ידעה להכיר את גדלותו בתורה, ועל ידי כך כבודו גדל בעיניה.
(מתוך הספר 'משכני')