אליעזר (לייזר) רוט
ידוע ומפורסם הדבר שאין לנו שמץ של הבנה בתנאים הקדושים, שרפי מעלה, אשר כל דבריהם כגחלי אש ולא מחשבותם מחשבותינו, ועל כן בבואנו לעסוק בעניין רבי עקיבא ותלמידיו יאחזנו רעד ותיפול עלינו חרדה גדולה, ובכל זאת לא נאמרו דרושים אלו על ידי חז"ל הקדושים אלא כדי שנעסוק בהם ונלמד מהם מוסר השכל.
מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל הביא את קושית הרמ"ע מפאנו ששאל מדוע יש דין לשמוח בל"ג בעומר [שו"ע סימן תצ"ג ס"ק ב' ובדרכי משה שם] , והרי הסיבה שפסקה המיתה של תלמידי רבי עקיבא לא היתה מפני שהמגפה נעצרה בפתע פתאום, אלא מפני שמתו כל התלמידים וכבר לא היו עוד תלמידים שיכלו למות. וכי זו היא סיבה לשמוח? שמתו כולם ולא נותר עד אחד?
אלא אומר הרמ"ע מפאנו [מאמר "מעין גנים" דף מ"ב], שהיה ידוע במקמו שגם על רבן של התלמידים, הלא הוא רבי עקיבא בעצמו, נגזרה מיתה, והוא היה אמור למות בל"ג בעומר, אבל משמים ריחמו עליו ופסקה המגפה קודם, כך שרבי עקיבא עצמו נשאר חי, ועל כך השמחה הגדולה בל"ג בעומר.
אמר על כך מרן הגראי"ל, לכאורה יש להקשות מדוע נגזרה מיתה על רבי עקיבא, הרי הוא בוודאי נהג כבוד בתלמידיו ובחבריו, ולמה ייספה בעוונם? אלא משיב רבינו הגראי"ל, שרבי עקיבא היה צריך להיענש על כך שלא שם לבו לפגם שהיה בהנהגת תלמידיו, ולכן נתפס בעוונם.
ולמה באמת ניצל רבי עקיבא ולא נענש בעצמו? אומר הגראי"ל שאלו הם חשבונות שמים ואין אנו יכולים לרדת לחקר הדבר.
ואכן אנו רואים שבתחומים אחרים של מידות והנהגות, רבי עקיבא כן שם לב לדבר והדריך את תלמידיו בדרך הנכונה, אבל בעניין זה של 'לא נהגו כבוד זה בזה', לא שם לבו לדבר ועל כך נגזר עליו העונש האמור.
ואיפה ראינו שרבי עקיבא הדריך את תלמידיו? במסכת 'דרך ארץ' מובא המעשה הבא: "ומעשה בר"ע שעשה סעודה לתלמידיו, הביאו לפניהם שני תבשילין, אחד נא, ואחד מבושל. בתחילה הביאו לפניהם נא. הפיקח שבהן אחז את הקלח בידו אחת ותלשו בידו אחת, לא בא אחריו, משך ידו ממנו, ואכל פתו ריקם [פ' – כיוון שניסה לקחת את הקלח ולא הצליח, לא יצא מגדרו להשיג את התבשיל ואכל פיתו ריקם].
הטיפש שבהן אחז את הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו, אמר לו רבי עקיבא, לא כך בני, אלא הנח עקבך עליו בתוך הקערה. [פירוש – הנח עקבך עליו – כלומר שכבר יצאת מדרך ארץ לאכול דרך רעבתנות ככלב … ].
ואחר כך הביא להן מבושל, אכלו ונסתפקו.
אחר כך אמר להם – בניי, ולא עשיתי לכם כל כך, אלא לבדוק אתכם, אם יש בידכם דרך ארץ אם לאו.
ומתוך דברים אלו נבין את האחריות על כל הורה ומחנך, שמעבר הדאגה שצריכה לחינוכו של כל תלמיד ותלמיד, כמה יש לחקור ולדרוש "ולשים לב" על כל פרט ופרט. ושלא פשוט הדבר שאדם יוכל לפטור עצמו בטענת "לא ידעתי".
(מעובד מתוך 'מזקנים אתבונן', חלק ב' ערך ל"ג בעומר, באדיבות המחבר הג"ר משה סחייק שליט"א)