מאת הרב טוביה פריינד
"התהלך לפני והיה תמים" (יז ב)
אבוקות אור מתולדותיהם ומעשיהם של צדיקים והליכותיהם בקודש, להם זכינו בשיחה מרוממת במעונו של הגאון רבי שלום ראובן פיינשטיין שליט"א, ראש ישיבת 'תפארת ירושלים' בסטטן איילנד שבניו-יורק וחבר מועצת גדולי התורה בארה"ב מאשר זכה לחזות מחיי תורה, יראה ואהבת ה' במחיצת אביו עמוד ההוראה לבית ישראל, מרן פוסק הדור הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל * כבן זקוניו שגדל על ברכיו, זכה להתלוות אליו במעמדים ובמפגשים עם גדולי ישראל שבארה"ב, עמם היה אביו קשור בעבותות אהבה.
וכך פותח הגאון רבי ראובן פיינשטיין שליט"א:
"הקירבה המיוחדת לה זכיתי מאבי מורי, היתה בהיותי 'בן-זקונים' לקח אותי בכל המקומות בהם הלך, אם לשיעוריו שמסר. ואם זה היה לאסיפות גדולי ישראל, או שאר העניינים שפעל ועשה לטובת הכלל. אחי הגאון רבי דוד היה מבוגר ממני בשמונה שנים, הוא זכר את התקופה שאבא היה ברוסיה. רוב הדברים שידעתי אודות קורותיו של אבא, היו כי שוחח עמי באותה עת בעת הליכתו. אך המעניין היה כי הוא דיבר עימי רק דברים שהיה נוגע למעשה. הוא לא סיפר סתם סיפורים. מה שלא הביא תועלת, הוא לא דיבר.
בילדותכם ידעתם כי אביכם הגדול הוא גאון ישראל פוסק הדור?
עונה ואומר ראש הישיבה: "אבי זצ"ל קודם כל היה 'אבא', למרות היותו גדול בתורה ופוסק הדור, הוא קודם כל היה 'אבא' לכל דבר. תמיד באו אנשים אצלנו בבית, הטלפון צלצל כל הזמן, ידענו זאת ברור. אך לא היתה תמיהה ולא שאלנו מדוע דווקא אצלנו באים? היינו בטוחים שכך הוא בכל בית. עד כדי כך הוא היה 'אבא' טבעי בעיני, שכשהייתי ילד קטן, הייתי בטוח שכל האבות מתנהגים כך, שכל האבות מקבלים עשרות מכתבים ביום ומשיבים לשאלות בהלכה. חשבתי שכל האבות צריכים ללכת כל ערב לחתונה כדי לסדר חופה וקידושין…
"כשלמדתי במתיבתא בטעלז, לאחר הבר מצוה, שאלתי לרב'ה [ה'מגיד שיעור'] שתי שאלות. להפתעתי הוא השיב לי, שאינו יכול לענות ושאשאל את אבי. לא הבנתי מדוע מפנה אותי אל אבי, הרי הוא הרב'ה! מה פתאום לשאול את אבא? אך התיישבתי לכתוב לאבא את השאלות ושלחתיו בדואר, והוא ענה ותירץ את התשובות. כמובן שגם לפני כן ראיתי רמזים לגדלותו. אנשים היו עוצרים אותו ברחוב לקבל ברכות או להתייעץ, ובזה ראיתי שהוא שונה מכל אבא".
"אספר לך איך אבא כ'פוסק' שיתף אותנו כילדים קטנים-זאטוטים, לפסקיו הגדולים: כאשר התגוררנו באיסט סייד במנהטן, עדיין לא היה לנו מקרר, היה לנו 'ארגז-קרח' ששימש כ'מקרר'. בימים ההם באמריקה הגדולה החלו לשווק את המקררים. וכשהייתי בן שלוש, עזבנו את האיסט סייד ובדירה החדשה כבר היה לנו 'מקרר' שעבד על גז, בדומה למקרר החשמלי שיש לנו כיום.
"יום אחד נכנסתי הביתה, ופגשתי את אבא שרוע ושכוב על הרצפה על גבי נייר, תחילה נבהלתי, מיהרתי וניגשתי אליו, וראיתי שבודק ומחפש מתחת למקרר החדש. משראה אותי אבא, ביקש ממני לשכב לצידו והתחיל להסביר לי בדיוק מה שבודק, הוא בוחן את פעילות המקרר ותיאר בפני את כל פעילות עבודת המקרר ומה עושה כל חלק. וכל זאת שחשוב לו לדעת כדי להכריע אודות השימוש בו בשבת קודש. הנך מבין, שבגיל שלוש לא יכולתי להבין כלום בפעולות המקרר ובכל מה שהסביר לי. אבל לא אשכח את המחזה, כיצד אבא נמצא שכוב על הריצפה ומשתף אותי בהתלבטויותיו, כאשר לבסוף 'החלטנו' יחד שאין בעיה בשימוש במקרר בשבת קודש…"
חינוך בחמלה ואהבה
מספר רבי ראובן שליט"א ומרתק אותנו בימי ילדותו: "אבא למרות גאונותו העצומה, מסוגל היה להתנהג לילד ולשוחח עמו בשפתו בהתאם לגילו הוא היה יהודי שנולד וגדל ברוסיה, שישב בכלא הרוסי כשרדפו אותו בגלל יהדותו והעיסוק שלו בתורה. הוא הרי עבר דברים נוראיים בחייו, וכל זה לא פגע מאומה באישיות הגדולה והרוממה, ובחמלה רבה גידל וחינך אותנו בחום ואהבה אין קץ".
"אבא, כבר היה קם לפני עלות השחר, התיישב ללמוד. היו שנים שהמניין התפלל במאוחר, היה אבי נעמד בנץ להתפלל ביחידות, ובהגיע זמן תפילת הציבור, כדי שלא יהיה פורש מן הציבור, היה פונה לבית הכנסת יחד עם כל הציבור, ועשה עצמו כמתפלל, הוא מלמל קטעי משנה וגמרא וכולם היו בטוחים שהוא מתפלל יחד עמהם, ולא ידעו שכבר התפלל כוותיקין.
"למרות העיסוק של אבא בתורה ותפילה כבר מהבוקר, היה שם לב בימות החורף לחמם לי את הבגדים טרם לבשתי אותם. זה היה בשש בבוקר. אחרי שהבגדים חוממו על ה'הסקה', היה מסייע לי ללבשם כדי שלא ארגיש בקור.
"כשהיינו ב'קאנטרי' בנופש היה אבא מקדיש עמי לשעות ללימוד, בשאר השעות היה יושב ולומד וכותב חידושי תורתו. אך לנו כילדים, אהבנו לשחק במיוחד כשבאה המשאית לפרוק את אספקת הסחורה בשעה קבועה מידי יום, אהבנו לראות ולהסתכל בפריקתה. אבא היה מקפיד להתאים את שעות הלימוד שלו איתי כדי שלא אפספס את החלק המעניין כדי שלא ארגיש שהפסדתי משהו בגלל לימוד התורה. למרות שהיה דבר של מה בכך, ויכול היה לגחך על כך. אבל הוא ידע שאם לנו כילדים זה מעניין, הרי שיש להתאים את השעה שיוכלו לראותו. פעם אחת המשאית הקדימה לבוא, ואבא שם לב לכך, הוא חרג ממנהגו ושינה את סדר היום שלו. תוך שקורא ואומר לי: 'המשאית הגיעה, לך לראות, ואחר כך נמשיך ללמוד…"
"הרבה פעמים, הוא שיחק עמנו. כל העת הוא רק קירב אותנו. וכשרצה להעיר לנו, די היה אם היה מראה פנים זעופות".
השלם במדותיו
ממשיך הגאון רבי ראובן שליט"א לתאר מהנהגותיו של אביו גאון ישראל: "מידותיו של אבא תורה שלימה היתה, ייחודיותו ורגישותו לכבוד הזולת, אין לתאר ואין לשער, כל מילה שלו היתה מדודה, הוא אף פעם לא דיבר סתם, לא היה אצלו מושג של לפטפט. מה שהיו צריכים לומר הוא אמר. ומי מדבר על אמירה שח"ו היתה פוגעת במאן דהוא 'נִיטָא וָואס צוּ רֶעדִין…" [=אין על מה לדבר…]
"ולא רק בדיבור היה אבא עדין הנפש ואציל המידות, אלא גם בתנועותיו הוא היה האדם השלם. הגאון הנודע רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, התבטא על אבא, שאפילו תנוחת גופו של אבא, העידה על הסיבה שבגללה נתעלה על כל רעיו בלימוד התורה. מעולם לא נשען אחורה על מסעד הכסא כדי לנוח, גופו תמיד נטה קדימה, מצחו מכווץ כמתאמץ לגלות את כוונתם האמיתית של דברי התורה הקדושה. מסיבה זו הוא לא רצה ללמוד ב'סטנדר' אלא להניח את הגמרא על השולחן, שאמר כי את ה'סטנדר' ניתן לקרב, ואילו כשהגמרא מונחת על השולחן מתקרבים אליה וניתן להתרכז יותר. גם בישיבה לא רצה שיהיה סטנדרים".
ממשיך רבי ראובן שליט"א ומספר: "על זכרונו של אביו הגאון זי"ע יש להאריך, אבל אספר לך סיפור נפלא ששמעתי למרות שלא הייתי נוכח בזה, אבל זה לא היה חידוש כלל בשבילי: באיסט סייד [במקום מגוריו של רבינו במנהטן] היה נהוג לבנות סוכה רחבה לכל תושבי המקום היהודים, במשך חג הסוכות שקקה הסוכה חיים, משפחות השכונה סעדו בה בצוותא. אורחים רבים הגיעו אליה וקול זמרה נשמע בה מידי ערב מלילות חוה"מ.
"באחד הימים ישב בסוכה וסביבו ישבו רבנים ומכובדים שדרו בסביבה, במשך הסעודות שוחחו ודנו ופלפלו ביניהם בדברי תורה.
"אחד הרבנים, הנוכחים שפלפל עמו בסוגיא, העלה סברה עמוקה, הוכיח שדבריו תואמים לדברי ה'תוספות', במסכת מכות. אבא הרהר וענה לעומתו כי אין כזה 'תוספות' במסכת מכות אלא בסנהדרין… 'דברי התוספות מצויים במסכת מכות', התעקש אותו רב ואמר לאבא. מספרים שאבא החוויר ושתק, אותות דאגה ניכרו על פניו. לאחר דקה של דומיה קם ממקומו בבהילות, רץ לעבר הדלת וטיפס במהירות את גרם מדרגות הבית.
"הרבנים השתאו בינם לבין עצמם. לא כך נוהג אבא לעזוב את השולחן בחיפזון שכזה, הרי רגיל הוא להיפרד מהנוכחים ומהיושבים ולאחל 'גוט-יום-טוב' לכל אחד בלבביות ובמאור פנים, ורק אחר כך פונה הוא לביתו. הם לא הבינו את פשר הבהילות שתקפו. בעוד הם משתאים לפשר התנהגותו המוזרה, חזר אבא לסוכה, רוחו היתה טובה עליו, על פניו ניכר כי שבע רצון הוא, התיישב חזרה על מקומו ושתק.
"כאשר עמדה השמש לשקוע, והרבנים פנו ללכת לבתיהם ניגש אחד מהם לאבא ושאלו בלחש על התנהגותו המוזרה באמצע הסעודה, מדוע עזב הרב את השולחן בחיפזון שלא כמנהגו? מה ארע פתאום? חייך אבא וענה: 'כשסתרו הרבנים את דעתי וטענו כי דברי התוספות מצויים במסכת מכות ולא במסכת סנהדרין, דאגתי מאד, לא לכבודי חששתי כבודי לא נחשב בעיני למאומה, חששתי שמא נפגם מעט זכורני, אולי כבר איננו חזק כפי שהייתי פעם, ומה אעשה? הלה אני פוסק הלכות בכל יום על פי זכרוני, ואם אמנם זכרוני מטעני, הרי שלא אוכל לפסוק עוד יותר הלכה, גמרתי בדעתי כי אם אכן צדקו הרבנים, הרי שלא אפסוק יותר הלכה עד יום מותי! הדבר הטרידני ולא הייתי מסוגל להמתין אפילו רגע אחד, מיד רצתי לביתי לעניין בגמרא ולבחון האם זכרוני הטעה אותי או לא. וב"ה ונוכחתי כי אכן צדקתי, דברי ה'תוס' נמצאים במסכת סנהדרין ולא במכות כפי שטען! אז נחה דעתי, ידעתי כי יכול אני להמשיך להורות הלכה בישראל'!…"
(חלק א' מתוך המודיע 'פרקים' סוכות תשפ"ב)