"ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם" (כב, לא)
סיפור מופלא, מספר נכדו המסור רבי אהרן גולדברג: היה לנו קרוב ישיש, איש שיבה שבשחר ימיו התגורר בחו"ל והיו לו שם תפקידים נכבדים ובאחרית ימיו עלה לארץ הקודש, כאן היה בודד וכבר לא היה לו סיפוק מחייו. הזיקנה מיהרה לקפוץ עליו ביתר שאת, והוא ואשתו התגוררו בבית אבות ידוע בירושלים. רבינו הקפיד לבקרו מפקידה לפקידה. האיש היה כאמור בודד ומצבו הלך ודעך מחודש לחודש. רבינו ניסה לרומם את רוחו, ולהוציא אותו מהעצבות וכמעט לא הצליח.
הלכתי איתו פעמים רבות לבקר את הזוג הזה במושב זקנים, פעם אחת לפני היציאה לבית אבות נאלצתי להביא עימי את שני הילדים שלי, אחד בן ארבע והשני בן שלוש, סבא אמר לי: "אהרן: היום איננו יכולים להיכנס יחד, כי לאיש בן תשעים ומעלה לא באים עם ילדים קטנים", אמרתי לו: "סבא, הם לא שובבים וישבו בשקט", אך סבא עמד על דעתו, באמרו: "אני אדם מבוגר ומבין לליבם של זקנים, ממש לא בא בחשבון שאתה תיכנס איתם פנימה". ניסיתי בכל זאת לבקש וסבא היה נחרץ ובוודאי הצדק היה איתו כי הישיש לא היה בדעה צלולה ולא עם מצב רוח מרומם, אלא שחשבתי שזה לא כל כך נורא.
אבל סבא רצה שהמצוה תתנהל בשלמות, כאשר הגענו למקום ליויתי אותו מאחור, כמעט עד החדר ומכיון שהיה אפשר להתבלבל בפרוזדורים ובחדרים, אמרתי לעצמי: ברור שאינני נכנס עם הילדים לחדר, רק הבטתי מרחוק אחריו שאינו מתבלבל.
והנה אני רואה מזווית הפרוזדור שהישיש יושב עם הראש על השולחן, אינו רואה בכלל שסבא נכנס וסבא מנסה לדבר משהו, וכלום. היה נראה כי חובה לעשות שם משהו. פקדתי על הילדים תמתינו כאן בחוץ, אל תזוזו ובעוד דקה דקותיים, אני שב.
נכנסתי רק כדי לעשות אוירה נעימה יותר, אבל הדקה הפכה לכמה דקות והילדים שהמתינו לשובי התייאשו והחליטו שהם באים אחרי ונכנסו לתוך החדר. ואז, לא להאמין, הזקן רק ראה שני ילדים קטנים ואורו עיניו. הבאת כאלה ילדים, איזה ילדים נחמדים ומתוקים, לפתע פתח את הפה וסבא מסתכל עלי בשמחה עם העיניים שלו הוא רמז לי בהתפעלות, כמי שאומר איזה יופי שהאיש שמח ומתעורר לחיים. מכאן ואילך באמת הישיש ואשתו התחילו להשתעשע עם הילדים וגם נתנו להם סוכריות, ממש תחיית המתים. ואז פונה לסבא: ר' שלמה זלמן, אני תמיד נהנה שאתה בא לבקרני, אבל היום היתה לי כזו הנאה, אני ממש מודה לך ומעריך את ההבנה שלך איך לשמח אותי תמיד.
כשיצאנו מהחדר פנה אלי סבא ואמר לי: אהרן, הרי אתה יודע כמה שאני טורח ליהנות את האדם הזה ולא עוזר כלום, וגם עכשיו כדי לשמח אותו, אמרתי לך שהילדים לא יכנסו ולא יפריעו. מיד התנצלתי, לא התכוונתי חלילה שהם יכנסו, הם פשוט באו ונכנסו ללא רשות. וסבא אומר: בסדר, אני מבין, אבל תראה מה היה כאן: בסופו של דבר, הוא הרי כל כך הודה לנו והיה שמח מכך. והרי זו דוגמא ממנה יש לאדם ללמוד לדעת ולהכיר בכל עת ועידן לא להחזיק רק מעצמך ומדעותיך, מותר ונצרך להאזין להלך מחשבתם של אחרים. אני צריך לקבל על עצמי לשמוע יותר את השני, וגם אם הוא נכד שלי ולחשוב שוב על מה שהוא אומר. וגם אם פשוט אצליח להוכיח שאיני צודק, ושוב אמר בכזו שמחה. תראה אהרן, הרי היית צודק. תודה רבה, יישר כח, בדרך חזור במכונית סבא פנה לילדים ושיבח את התנהגותם וכמה ששימחו אדם מבוגר וכשהגענו הביתה כיבד אותם בשוקולד.
המכתב שרבינו ביקש לשמור
עוד מספר רבי אהרן: מפעם לפעם היה סבא ממיין את המכתבים שקיבל ובודק מה הוא צריך לשמור ומה לגניזה וכו' אירע פעם שעל מכתב אחד שלא נראה היה שהוא זקוק לו הוא ביקש להשאירו. כשנשאל מדוע הוא משאירו נענה ואמר, כי במכתב טמונה עבודת המידות והוא נהנה להסתכל בו.
גופא דעובדא היה, רבינו ביקש מתלמיד חכם אחד שידפיס בספרו מאמרים שכתב בנושא שעליו הדפיס אותו ת"ח ספר באותה תקופה. לאחר תקופה ערכו את כתבי רבינו והוא ביקש מאותו תלמיד חכם שיסכים שידפיסו שוב בספרו את אותם מאמרים והלה הסכים בשמחה וכתב מכתב לרבינו על כך, ורבינו ראה בזה שבירת המידות ולכן רצה להשאירו.
נכנס פעם מישהו לבית ורצה שיתנו לו משהו, וכנראה שהלה לא היה מאניני הדעת, והתחיל לצעוק שאם לא יתנו לו, יהפוך את הבית וכדו'. הלך מישהו מבני המשפחה והוציאו החוצה. נזעק רבינו ואמר "מהבית שלי לא זורקים יהודי". כך היה כמה וכמה פעמים שלא הרגיש טוב ואחד מבני הבית אמר לאנשים שהמתינו לשאלו שיבואו פעם אחרת, וכשהגיע שעת קבלת קהל אזר עוז ותעצומות ורצה לקבל את הקהל וכשאמרו לו ששלחו אותם, הצטער מאד, באמרו: איך יתכן שגירשו אנשים מביתי?!
שוב הוי מעשה ביהודי שרצה ברכה מרבינו לענין מסויים, וכשהגיע דפק בדלת ורבינו לא ענה, היות וידע שזו שעת קבלת קהל לא חשש והרבה לדפוק עד שרבינו הגיע לדלת והתנצל שלא חש בטוב ואינו יכול לענות לשאלות עתה. הלה ניסה להתעקש ולומר שהמדובר בדבר קצר ודחוף, אך רבינו אמר שהוא מצטער אבל אינו יכול. אמר הלה שהמדובר הוא רק בבקשת ברכה. כאן התהפך המצב ברגע ורבינו שמע ממנו בסבלנות את מבוקשו ובהארת פנים גדולה ברכו בכל ליבו.
אני אגרש יהודי מביתי?!
פעם נכנס אליו יהודי וסיפר שהוא אוסף צדקה עבור מטרה מסויימת. רבינו ישב באותה עת בחדרו והעניק לו סכום שנראה היה לו שעליו לתת לענין זה. הלה לא התברך בבינה יתרה ואמר לרבינו שהסכום אינו מספיק והמשיך לשבת במטרה שרבינו "יישבר" ויעניק לו את הסכום הגדול שקיווה לקבל.
רבינו יצא מחדרו ובחדר השני בביתו היה אז נהגו המסור רבי יהודה לוי. שאלו רבינו, מה עושים? נענה רבי יהודה, אגש ואומר לו ללכת. רבינו נחרד מהרעיון, שאני אגרש מהבית שלי, חלילה, תחשוב על רעיון אחר. ואז הציע לרבינו שירד איתו למכונית ויעשו כמה סיבובים בשכונה והלה ילך בינתיים לדרכו. זה רעיון מצוין, אמר בשמחה. מיד נכנס לחדרו לבש את הכובע והחליפה וירד למכונית, נסעו כמה דקות בסביבות השכונה ולאחר מכן כשחזרו לבית, הלה כבר לא היה. רבינו הסכים לבטל מכבודו וזמנו ותלמודו, היקר מני יקר ובלבד שלא להעליב יהודי, גם אם אינו נוהג כהוגן בביתו שלו.
כיוצא בזה, כמה פעמים נקלע למצבים שראה שהוא עלול לפגוש מישהו שלא רצה לפגוש, כי מחד קיבל כל אחד בהארת פנים וסבר פנים יפות, ומאידך לפעמים חשש שאם פוגשו פנים בפנים ולא יעיר לו או אפילו ישתוק לנוכח מעשה שעשה הלה וכדו' אין זה ממידת האמת לעת הזאת להאיר לו פנים או לשתוק והשתדל להימנע מכך בעדינות. אירע פעם שיצא מבית וראה אחד שלא רצה לראותו מהטעם דלעיל וחזר בחזרה אל הבית שהיה בו וביקש רשות להשאר בו ונשאר זמן ניכר, עד שהיה בטוח שהלה הלך מהמקום. כך לא וויתר על האמת אך גם לא על בן אדם לחברו.
(מתוך הספר 'גאון ישראל')