בראש כל מועדות נישאת פסח! (מפיוטי ההגדה)
כל לב יהודי נע וזע ברטט של התרגשות, כל נשמה יהודית מתמרקת ומתכוננת לקראת הרגעים הגדולים, הלילה הגדול בשנה. ליל הסדר – לילה כיום יאיר, ליל שימורים, ליל הנפלאות והניסים הגדולים שנעשו לאבותינו במצרים, ועד היום הזה אין גדול וקדוש כמו הלילה הזה.
לצד ההכנות הרגילות, כמו מירוק הבית וצחצוחו, הבישולים של מטעמי החג, הכנת המאכלים הדרושים לסימני הסדר ועריכת השולחן המפואר, גם הנפש היהודית נרגשת והומה לקראת הלילה הגדול הזה, בו נספר בשבחו של בורא עולם המוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, וכפי שמובא בזוהר הקדוש – הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וכל פמליא של מעלה באים לבקר בביתנו, לשמוע את הסיפור הנשגב הזה ולחזות בנו עורכים את הסדר כהלכתו.
אחד המאפיינים המעניינים של 'ליל הסדר', הוא דווקא שמו. הוא נקרא בפי כל 'ליל הסדר', כלילה של סדר. מאידך, יש בלילה הזה מאפיינים רבים שפחות מתחברים במושג 'סדר': החל מכך שסדר הסעודה שונה בתכלית מכל סעודות השבת והחג הרגילות, המשך בעובדה שצורת הישיבה שונה מהסדר הרגיל, ועד מה שקורה בכל בית יהודי, עם הילדים המתרוצצים, האגוזים המפוצחים, היין שנשפך לא אחת, פירורי המצה המתפזרים…
יתכן, שאם היו נותנים לנו לקבוע מהו 'ליל סדר', היינו בוחרים בלילה אחר בשנה, ליל יום כיפור למשל. הכל מתוקתק, המפות מתוחות על השולחן, אין אוכל בסביבה, הילדים מאופקים, הכל רגוע ומסודר. אבל לקרוא ללילה הראשון של פסח, בו עורכים שולחן עמוס, משנים את סדרי הסעודות הרגילות – דווקא בשם 'סדר'? והרי הכלל הראשון ש'סדר' זקוק לו, הוא להרדים את הילדים לפני עריכתו… ובלילה הזה – אנחנו דווקא ממוקדים בהם! הלזה 'סדר ייקרא?!
כדי לענות על השאלה הזו, יש להעמיק מבט בסגולתו העצומה של הלילה הזה. אנחנו חושבים שאנחנו עורכים בו את הסדר, שהוא תלוי בנו, שהוא מופעל על ידינו. ולא היא – – –
אבינו שבשמים, הוא זה שעורך את הסדר עבורנו. בלילה הזה הוא יושב בשמי מעל ובו זמנית מסתובב בבתינו, ומשפיע, ומחלק, ומרעיף עלינו שפע כביר. הסדר הזה הוא לא סדר שלנו, הוא סדר שלו. כולנו – כל בני העם היהודי, מתארחים אצלו, מסיבים על שולחנו.
בסוף ברכת המזון, אנו אומרים 'הרחמן' ייחודי, בו אנו מבקשים שנזכה ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, כי בלילה הזה אנחנו זוכים לזעיר אנפין מהעונג הרוחני הנעלה הזה, כאשר אנו יושבים מעוטרי מצוות ונהנים מזיו השכינה, אורחים אציליים בחיק אבינו שבשמים. לכן הלילה הזה נקרא ליל הסדר – כי אין מי שיודע לערוך סדר נכון טוב יותר מבורא עולם, והוא המסדר עבורנו את הטוב ביותר תמיד, וגם בליל הסדר.
אדם שמתארח אצל עשיר גדול, שגם מבטיח לו מתנות יקרות ערך בסיום האירוח, לעולם אינו דואג מקצב הסעודה, משיבושים במהלכה, מתקלות העשויות לצוץ. על אחת כמה וכמה, כשכולנו אורחיו של בורא עולם, אין כל ספק שאיננו מודאגים או לחוצים, אין בנו שמץ של מתח ולא בדל של דאגה. הן אנו אורחיו של מלך מלכי המלכים!
כשאדם חש את התחושות הללו – אווירה רגועה ושליווה, אצילית וחגיגית, ממלאת את כל יישותו. גם אם דבר משתבש – הוא יודע שזה חלק מהסדר, גם אם משהו לא בדיוק כפי שרצה – בטוח הוא שזה הסדר הנכון עבורו. כי בעומק נפשו הוא חש את האושר להסב בשולחנו של מלך המלכים, ואין מאושר ממנו בעולם!
אחים יקרים! ליל הסדר תיכף פורש את כנפיו עלינו. הבה ניכנס אליו מתוך התחושות הנכונות, מתוך הבנה שבלילה הזה אנו אורחים אצל אבינו האוהב שעורך עבורנו את הסדר, מקרב אותנו אליו ומשפיע עלינו שפע ברכה באמצעותו. זו התחושה שאמורה לשרור בליבנו, וזו הההרגשה המרגשת שצריכה לרחף בחלל בו נערוך את ה'סדר'. כך נזכה לקבל את אותן השפעות נעלות, במלוא חופניים!
גם אם משהו ישתבש חלילה – הבה לא נשכח את היותנו אורחים, הבה לא ניתן לתחושת ה'חבוקה ודבוקה בך' לחמוק מאיתנו. הבה נקבל את הסדר שקבע לנו הבורא בהכנעה ובביטול, מתוך הבנה שזה הסדר הטוב עבורנו. וככל שנחווה את ליל הסדר בצורה כזו – כך נזכה לנצל את הלילה הזה במיטבו, להתקרב בו לאבינו שבשמים ולזכות להשפעותיו הברוכות!
המילים שהציתו את הניצוץ…
היה זה לפני למעלה מעשרים שנה, במוצאי שבת חורפית, בבית ירושלמי קטן וחמים. אל הבית הגיע יהודי זקן למדי, כבן 85, נתמך בנכדו יקירו שהביאו עד הלום. הוא הגיע לסעודת 'מלווה מלכה' שהוכנה לכבודו, אף שלא באמת ידע מי היא המלכה ומי מלווה אותה…
הסיפור מתחיל בכך שהרה"ג רבי אליהו דיסקין שליט"א, נהג לארח בביתו בחורים חוזרים בתשובה, עולים מרוסיה שלמדו בישיבת 'שבי גולה' הירושלמית. הבחורים הללו הגיעו ארצה חפים מכל חיבור ליהדות, בוגרי החינוך הרוסי הקשוח שרדף את היהדות. בישיבה הם גילו את אורו של הקשר עם בורא עולם והחלו לעסוק בתורה ולשמור מצוות, ומעת לעת נהגו להתארח בבית משפחת דיסקין.
לאחד הבחורים הללו היה סב קשיש, גם הוא עלה מרוסיה לאחר שנות קומוניזם רצופות לרעה, כשכמובן לא ידע דבר על יהדותו. אותו סב קשיש סיפר שבילדותו נהגו בבית הוריו לקיים את מצוות היהדות, אולם תלאות החיים והשנים הרבות שחלפו – השכיחו ממנו כל זיכרון או סימן היכר יהודי. הישיש היה דובר 'אידיש' רהוטה – שכן זו היתה ה'שפת אם' שלו, אבל בכך התחיל והסתיים הקשר שלו ליהדות.
הרב דיסקין, שראה זכות בלקרב גם את הסב, ביקש מהנכד להזמינו אליו, וכך הגיע הקשיש לבית משפחת דיסקין באותה מוצאי שבת. הוא התקבל בכבוד ובברכה, הוזמן לסעוד בשולחן הערוך לכבודו, ואז החל הרב לדובבו ולשמוע פרטים אודות סיפור חייו. בין לבין ניסה הרב להבין האם ועד כמה הקשיש זוכר את הקשר שלו ליהדות, והופתע מהבורות המוחלטת של הזקן היושב לצידו…
הוא החל לשאול אודות כמה מצוות מוכרות וידועות, אולם הקשיש לא הכיר אותן כלל. המשיך לשואלו אודות מועדי השנה, והנה – הזקן לא ידע מהו שופר ומהו צום יום הכיפורים, לא זכר מהי סוכה ומדוע מדליקים נרות בחנוכה. הוא פשוט לא ידע כלום, ליתר דיוק – בעבר הרחוק, בהיותו ילד, ידע גם ידע. הוא פשוט לא זכר כלום!
ואז הגיע הרב דיסקין לדבר אודות ליל הסדר. הוא שואל את הקשיש אודות 'קדש' ו'כרפס', 'מגיד', מצות ו'מרור'. האיש לא זוכר כלום כלום כלום, היהדות כאילו נמחקה מזכרונו ולא הותירה עקבות. ואז מנסה הרב דרך הפיוטים, ושואל אודות שירת 'ויהי בחצי הלילה', ופיוט 'חד גדיא'…
אך שמע הקשיש את שתי המילים 'חד גדיא' ותרגומן לאידיש 'איין ציגלע', לפתע כמו ניעור בו זכרונו. הוא החל מנגן את הפיוט תחילה בבלבול קל, אולם עד מהרה – מתוך התרגשות ודמעות סוחפות, נזכר בפיוט במלואו והחל משורר אותו ברגש רב. ומשנזכר בפיוט, החל משחזר לאחור את 'ליל הסדר', פתאום הוא זוכר את כוס של אליהו, בעצם את ארבע הכוסות, בעצם – – –
לפתע הוא נזכר במצוות מצה, במצוות המרור, בסיפור יציאת מצרים – עת היה אביו יושב ושח בכיסופין אודות ניסי ה' במצרים, נזכר ב'כרפס' ובקידוש. זכרונו הקפוא למחצה הולך ומפשיר, והנה הוא נזכר בפרט ועוד פרט, וכמנער הררי אבק שעלו מעל זכרונות היסטוריים רחוקים – הוא מתחיל לספר אודות היהדות של פעם, כשהיה ילד צעיר לימים ואביו עוד העז לעסוק במצוות היהדות חרף איומי השלטונות…
נחלי דמעות קלחו מעיניו באותו מעמד, כשבכל רגע ורגע השיל מזכרונו עוד שכבה ועוד אחת, שחשפו כמה מהיהדות נותרה חקוקים בלבו. המפעים היה, שאך לפני שעה קלה האיש לא זכר כלום, פשוט כלום!, והנה כי כן, צמד המילים 'חד גדיא' – הצית בו את האש, העיר בקרבו את ניצוץ היהדות שכבר כמעט כבה, והוביל אותו להיזכר בעוד ועוד פרטים מהיהדות המופלאה הזכורה לו לטוב!
כל המשתתפים במעמד קינחו עיניים לחות מדמעות, שעה שהקשיש הלך ונזכר בפרט ועוד פרט. הנה לנגד עיניהם הם רואים כיצד הזכרון היהודי שב וניעור במוחו של קשיש בגיל גבורות, שחוויית הזכרון הזו טלטלה את נפשו בעוצמה כה כבירה, ולפתע הוא הפך לצמא לדבר ה', חפץ להשלים את כל שנות חיי היהדות שהחסיר…
בחלוף כמה ימים בלבד, כמו חזר הזקן לימי נעוריו, והסתער בלהט על מצוות היהדות. הוא ביקש להחכים וללמוד עוד ועוד, וזכה לשוב בתשובה שלימה ולחיות את שארית חייו כיהודי ירא וחרד לדבר ה', הזוכה לקיים תורה ומצוות בהקפדה עילאית ובהתרגשות עד אין קץ!
'וכל סיפור שיבתו לאביו שבשמים' – מסכם הרב דיסקין את סיפורו, 'נעוץ בצמד מילים אותו זכר מתוך ההגדה של פסח, בחוויית ילדות מרגשת שנחקקה בו. הרי כששורר את השיר הזה בפעם האחרונה ברוסיה – היה כנראה ילד קטן ממש, שהרי את כל שאר מצוות היהדות כלל לא זכר. אבל פרט אחד מתוך ליל הסדר נחקק בנשמתו, ובסוף ימיו – הוביל אותו לשוב לכור מחצבתו!'
אחים יקרים, הנה הלילה הגדול הזה, בא להאיר את חיי ילדינו. הבה נזכור את העוצמה הטמונה בו, את גודל השפעתו על הנפש היהודית בכלל ועל נפש הילדים בפרט. ככל שנחווה את הלילה הזה באופן יותר מרומם ונעלה, ככל שנהפוך אותו ללילה של חוויה רוחנית בלתי נשכחת – כך נזכה לחקוק בנפשנו ובנפש ילדינו את העברת המסורת מדור לדור, את הקשר הרציף שלנו עם אבא שבשמים!
הבה נתרגש בלילה הזה, הבה 'נחיה' אותו ונחווה אותו באופן עילאי ומיטבי. הבה נזכור שבלילה הזה נחשפת קרבת ה' העמוקה אלינו – לכל יהודי, וזה הזמן לחקוק את הקשר הקרוב הזה עם אבינו שבשמים בליבנו ובלב ילדינו. וככל שנערוך את ליל הסדר באופן מרומם ונעלה – כך נזכה שבורא עולם אכן יעניק לנו שפע כביר מאוצרו הטוב, ונזכה לגדל דורות שחיים וחווים את מצוות ה' ואת הקשר עמו בהתרגשות עילאית כל הימים!
המהפכה שחוללה מהפך…
היה זה כעשור וקצת לאחר סיום מלחמת העולם השניה, בתקופה בה העם היושב בארץ הקודש המתפתחת סבל מעוני מחפיר והתקיים לפי 'מדיניות הקיצוב', תקופה הזכורה לרע כימי 'תקופת הצנע'. ברחבי הארץ שרר מחסור במוצרי מזון בסיסיים, תורים ארוכים השתרכו בעמדות החלוקה, וציבור יראי ה' הירושלמי נערך לערוך את ה'סדר' מתוך צמצום ודוחק – לפי תנאי החיים דאז.
כך גם בבית משפחה ירושלמית אחת, בה האב פעל ככל יכולתו להשיג את כל צרכי החג ומוצריו, אולם הצליח להשיג רק מעט מהדרוש לו. למרות זאת, כשנודע לו על מכר של המשפחה שלא התכוון כלל לערוך את ליל הסדר, הוא פנה אליו והזמינו להיות אורחו לשולחן ה'סדר'…
אותו מכר היה בחור לא צעיר שעבר את מאורעות השואה האיומה והתקשה להתאושש מהן. הוא גדל בבית שומר תורה ומצוות, אולם לאחר השואה וכל מה שעבר עליו במהלכה – זנח לחלוטין את דרך אבותיו. כאמור, הלה כלל לא התעתד לציין את 'ליל הסדר', בוודאי שלא לערוך אותו ככל משפטו וחוקתו. אולם, משהוזמן להשתתף בסעודת החג עם המשפחה אותה הכיר – הסכים מתוך נימוס בלבד…
ליל הסדר הגיע, ואתו האורח, שלכבוד המעמד חבש לראשו כיפה חדשה. השולחן היה ערוך כמיטב היכולת, עליו הונחו מיטב הכלים היפים של המשפחה לפי מה שהשיגה ידה, מצות ויין, וכל הדרוש לעריכת הסדר. בעל הבית יושב בראש השולחן עטוף שיראין, הילדים לימינו ולשמאלו בפנים מוארות ומלאות חן, ובתווך – יושב לו גם האורח, שמשתדל להישאר מחוץ לאווירה החגיגית ולשבת במקום כמי שדבר נכפה עליו…
בעל הבית יושב ומספר, הילדים מתערבים ושואלים, וזמירות החג נישאות בחלל בחגיגיות נרגשת. ואז, לפתע פתאום, אחד הילדים הקטנים מבקש לקום ממקומו, ולא שם לב שקצה המפה נתפס בכפתור חולצתו… הילד מנתר בעליזות בקפיצה מהירה, ועמו – המפה כולה קופצת, הילד שנבהל מבקש לרוץ – גורר אחריו את המפה מהשולחן, ועליה – – –
הכלים, הפמוטות, המצות, היין, הכל. הכל נפל ארצה בחבטה עזה, נשבר, נמעך והתרסק. בשבריר שניה – מסלון מסודר ונוצץ שבמרכזו שולחן ערוך כדבעי – הפך המקום לזירת מהומה, כאשר הכל מוטל ארצה שבור ומרוסק, בליל לא ברור של שברי זכוכית וכלי כסף מקפצים בשלוליות יין עכורות בשברי מצה וחסה…
אב המשפחה יושב בראש השולחן, רואה את הנעשה, ונחרד לרגע קט. ואז, נהרה משתפכת על פניו, ובקול רגוע ובוטח כשחיוך נסוך בזוויות שפתותיו, מפטיר: 'השולחן שלנו התהפך, וזה ליל הסדר. הבה נסדר מחדש!' – הוא אומר, ובאופן נינוח ושליו, כשהחיוך לא מש מפניו, מביא מגבות ישנות לספיחת הנוזלים, ומתחיל משקם את בלגן האימים שלפניו…
הוא לא מרים את קולו, לא מתעצב, לא גוער ולא מאבד עשתונות. הוא נותר כשצהלת החג נסוכה על פניו בדיוק כמו לפני המהפכה…, ובצורה נינוחה לחלוטין מארגן מחדש את ליל הסדר. כאילו זה לא קרה בבית שלו אלא בבית מרוחק אי שם, הוא ממשיך להיות שליו לחלוטין, אוסף את השברים, מנקה כפי יכולתו, ועורך את השולחן מחדש…
כל אותה עת, עמד הבחור האורח והביט בו, בהתפעלות אין קץ. הן הוא יודע כמה מאמץ הושקע בעריכת הסדר, כמה הון ואון מושקעים בעריכת השולחן ובפרט בתקופת עוני שכזו. הוא נפעם מיכולתו של האב לקבל את ההפיכה בעיצומו של הסדר בכזו שלוות נפש, משמחת החג שלא הועכרה ולו במשהו לנוכח מהומת האימים שהשתררה כאן…
ליל הסדר המשיך, והכל הבחינו במהפך שחל בנפש האורח. אם קודם לכן ישב קפוא במקומו, כעת ניכר היה שה'סדר' מוצא מסילות לנפשו. ואכן, אותו בחור ביקש לשוב ולהתארח גם בהמשך, ואט אט החל לשוב למסורת אבות ולחיי תורה ומצוות כמקדם…
ולימים העיד אותו בחור בהתרגשות, כפי שקיבלנו מהמשפיע הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א שסיפר את הסיפור, שתחילת ה'סדר' לא עוררה בו כל רושם, הוא הגיע כה נחוש שלא להתרשם ולא להתרגש, והצליח לעמוד בהחלטתו זו – למרבה הצער כמובן.
אולם כשראה את המפה המושלכת ארצה ואת כל הבלגן הנורא מסביב, ומאידך – את שלוות הנפש ויישוב הדעת המדהימים של אב המשפחה – רק אז הבין שיתכן שהוא מחמיץ משהו בכך שאינו מאפשר לעצמו לחוות את ליל הסדר בכל נימי נפשו, סדק נפתח בלבו האטום, ומאז – התקרב צעד ועוד צעד לאביו שבשמים!
אחים יקרים, בליל הסדר הקרוב, ולא רק בו, כדאי שנזכור את הסיפור המפעים הזה, כדאי שניקח אותו לתשומת ליבנו. זהו לילה של 'סדר', וחלק בלתי נפרד מה'סדר' – הוא התקלות שעלולות להתלוות אליו. הבה לא נאבד את שמחת החג והאווירה הנעלית שלו רק בגלל תקלה קטנה או גדולה, הבה לא נאבד עשתונות מול הקשיים המתרחשים במהלכו. הבה נחווה את ליל הסדר ברוממות הרוח, בכל מצב ובכל תנאי, גם אם יש שיבושים או תקלות!
וככל ששמחת החג תהא חקוקה בליבנו, וככל שנהיה מרוכזים בכך שההשפעה משמים ניתנת לנו במתנה, וככל שנשתדל שהלילה הזה יעבור עלינו מתוך רוגע ושלווה, התרגשות ושמחה – כך נזכה שהוא יהפוך לחוויה רוחנית בלתי נשכחת, שתותיר חותם עמוק בנפשנו ובנפש ילדינו, למען נזכה להתקרב לבוראנו ולקיום המשאלה החותמת את ליל הסדר: 'זך שוכן מעונה קומם קהל עדת מי מנה בקרוב נהל נטעי כנה פדויים לציון ברינה!'
להשיב בן אובד…
אחת המצוות שבמוקד תשומת הלב שלנו בליל הסדר, היא ללא ספק מצוות 'והגדת לבנך', לספר לילדים על האבא הגדול והחזק שלנו שבשמים, שהנחית על פרעה 10 מכות כואבות במיוחד, עד ששחרר אותנו מעול העבדות. ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותנו ממצרים – הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים – פשוט, חד וחלק!
כמה גדול וחשוב להעביר את המסר הזה לילדינו, כי הוא מיסודות האמונה בבורא עולם. מאידך, חשוב לזכור שלא כולם זוכים להכיר את אבא שבשמים, לא כל בניו של בורא עולם מכירים את הסיפור הזה… למרבה הצער, יש לנו כה הרבה אחים תוהים ותועים, שלא זכו לשמוע ולהכיר את הנס המופלא הזה, והם – בנים אהובים של אבא שבשמים – מנותקים ממנו, רבים מהם – גם בלילה הקדוש הזה, למרבה הצער והכאב!
קיבלנו מפי צדיקים, סגולה גדולה לליל הסדר, לקבל על עצמנו בלילה הזה לקיים 'והגדת לבנך' לבן נוסף, בן של אבא שבשמים, שלא זכה להכירו. להחליט שנפעל ונעשה לקרב לאבא שבשמים ולו בן אחד, שנקדיש כוחות וזמן לקירוב לבבות יהודים לבורא עולם.
כי גם אבא שבשמים רוצה שכל בניו יבואו לשולחן הסדר, הוא רוצה לראותם שם, והם – נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר הרוחני… בלילה הזה – הבה נקבל על עצמנו לקרב אותם, לדבר על ליבם, לפתוח את ליבנו וביתנו למענם, לפעול להשיב לב בנים על אבות!