הרב אהרן כהן
"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן… וְיַפְקֵד פְּקִדִים… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל…" (בראשית מ"א, ל"ג-ל"ה)
לכאורה הדברים צריכים ביאור מי ביקש מיוסף שיתן עצות לפרעה הרי אף אחד לא ביקש ממנו לייעץ? לומדים מכאן שכשאדם מרגיש שיש לו חמלה על השני אינו צריך לחכות שיבקשו ממנו לעזור, אלא הרגשתו בצערו של הזולת תכף ומיד מביאה אותו לשאת בעול חבירו ללא מניע.
ברית מילה נערכה בבני ברק, ואבי הילד כיבד בסנדקאות את מרן ה"חזון איש" זצ"ל, השמועה על יציאתו של מרן מביתו עשתה לה כנפיים ורבים נהרו אל אולם בית הכנסת כדי לחזות בזיו קדשו ובעיקר להתברך.
יושב החזון איש ומקבל את הקהל הגדול שצובא על המקום, מאיר פנים לכל אחד, מחייך, שומע בתשומת לב כל שאלה, מכריע ומייעץ, רק המקורבים לו ביותר מבחינים בחיוורון הנסוך על פניו ולבם מבשר רעות. כשסוף סוף הסתיים הכל, קם ה"חזון איש" ממקום מושבו ופוסע באטיות אל המכונית הלוקחת אותו, והנהג מחליט לנסוע לבית החולים הקרוב.
"סע לאט!" עוצר בעדו ה"חזון איש", "מאחורה יש עדיין אנשים", הנהג מציית וממשיך בנסיעה איטית, כשהגיעו לעיקול הרחובות, הרים לפתע החזון איש את קולו והורה לו: "יותר מהר! יותר מהר!", המשב"ק היושב לצידו של מרן, הוציא במהירות כדור שהורה הרופא לחזון איש ליטול במקרה של התקף לב והגיש לו כוס מים, החזון איש בלע את הכדור, ובקש לעצור את המכונית על מנת שיוכל לצאת החוצה ולנשום אוויר.
כשנרגע מעט מספר לו החזון איש "זה היה התקף לב חזק", "ממתי חש הרב ברע?" שואל המשב"ק, "עוד בדרכי לברית", "כך"? הוא נדהם, "אם כן למה נסע הרב לברית?" "קיוויתי שזה יעבור", "וכשלא עבר, מדוע המשיכה קבלת הקהל"?
"כל כך הרבה אנשים באו וחיכו, כל אדם המתין עם ה'פעקאלע' שלו. לא יכולתי לברוח מהם, אילו היו יודעים, שחביבין ישראל ואינם צריכים שליח שיתפלל ויברך אותם… די להם במה שהם בעצמם מבקשים מהקב"ה, אבל אין הם יודעים והם המתינו לי, ואיך יכולתי לעזוב כך?"
"ומדוע גם כשעלה לרכב אמר לנהג לנסוע לאט"?
תהה החזון איש: "וכי לא ראית את הציבור הגדול שהלך אחרי המכונית? אם היינו נוסעים מהר, היו מקבלים הישר על פניהם את העשן הנפלט מאחור. איך אפשר לזלזל כך ביהודים?!"