מספר מגיד שיעור בישיבה בבית שמש:
לפני כשנה, בשבת אחר הצהרים, התפללתי מנחה בבית כנסת הסמוך לביתי, שלא כהרגלי להתפלל בבית הכנסת של הקהילה שאליה אני משתייך. נשארתי שם לסעודה שלישית, וכך שמעתי סיפור מאלף מפיו של מגיד מישרים שקם לדרוש שם. וכך סיפר המגיד:
בשנים עברו התגוררתי בצפת, ושם לקחתי חלק בפעילות של קירוב רחוקים. פעם בשבוע הייתי יוצא עם חבר שיש לו רכב לאחד היישובים בסביבה, ומחזק יהודים. באחד הימים אני נכנס לרכב ושואל את חברי הנהג: "לאן היום?" והוא עונה לי מה שעולה לו בראש באותו רגע, "לטירת הכרמל".
אנחנו יוצאים מצפת, ומכיוון שמסלול הנסיעה הוא על הכביש העובר דרך מירון, אני מציע לחבר שלי לקיים עוד מצווה. "בוא ניכנס למירון ונראה אם מישהו צריך טרמפ". אנחנו נכנסים למירון ופוגשים בטרמפיאדה שני יהודים העומדים זה לצד זה. האחד בלבוש חרדי, והשני נראה כמי שעדיין אינו שומר תורה ומצוות. אני שואל את החרדי: "לאן אתה רוצה לנסוע?" והוא עונה: "לטירת הכרמל".
"מצוין", אני עונה, "גם אנחנו לטירת הכרמל, ואתה?" אני פונה לחברו, "לעכו". "מצוין", הוא מקבל מענה דומה, "עכו על הדרך. קדימה".
השניים נכנסים, והיהודי לעכו נראה כמו הלום רעם. הוא מתיישב על המושב האחורי כשהוא אחוז תדהמה, ואני מבחין דרך המראה שהוא לא ממש קולט את המתרחש. הדרך עברה בנעימים, הנוסע לעכו לא פתח את פיו כל הנסיעה, וכשהוא ירד בעכו נשארנו רק אני וחברי, והטרמפיסט החרדי. "תגיד לי", שאלתי אותו, "מה הסיפור של זה שנסע אתנו? הוא היה נראה כל כך המום, כשהוא נכנס לאוטו".
"אסביר לך", פתח הנוסע שלנו. "פגשתי את הנוסע השני בטרמפיאדה, והוא שאל אותי לאן אני רוצה להגיע. אמרתי לו שאני חייב טרמפ לטירת הכרמל. הוא הסתכל עלי בבוז ואמר שאין לי שום סיכוי. טירת הכרמל זהו יישוב קטן, ומה פתאום שיעבור כאן בדיוק מישהו שנוסע לשם? הנה, הוא צריך לעכו שהיא עיר גדולה, ועם כל זה הוא מחכה כבר חצי שעה שמישהו ייקח אותו. אמרתי לו שאני בטוח שתוך חמש דקות יגיע לפה טרמפ לטירת הכרמל. כשהוא שאל מאיפה הביטחון הזה, הסברתי לו שאני מוהל, ותמיד, כאשר נקראתי לערוך ברית מילה הקב"ה זימן לי דרך להגיע. היום יש לי ברית מילה בטירת הכרמל, ואין כל ספק שה' ישלח לי הסעה לשם. ואכן, תוך שתי דקות הופעתם אתם כדי לקחת אותי לטירת הכרמל. הנוסע שלצדי היה כל כך המום, שהוא היה בטוח שאתה או חברך זה אליהו הנביא".
עד כאן היה סיפורו המיוחד והמרגש של מגיד המישרים, שדרש בבית הכנסת הסמוך לביתי. שמרתי את הסיפור בלבי, ושנה אחר כך הוא הגיע לידי שימוש.
הבחורים בישיבה למדו מסכת שלמה בהתמדה הראויה לציון, ולרגל סיום המסכת הוחלט להעניק להם יום של נסיעה למירון, כאות הוקרה ועידוד. יצאתי לנסיעה עם חמישה עשר בחורים, כשבידיי כמה מאות שקלים בלבד. לא היה לי תקציב לנסיעה בטנדר פרטי, ולכן נסענו בתחבורה ציבורית. הדרך ארכה הרבה מעבר לצפוי, היו הרבה פקקים שעיכבו אותנו, וכשהגענו למירון כבר היה מאוחר מאד. ממילא התאחרה גם השהייה בקבר הרשב"י, וכך פנינו לצאת ממירון באוטובוס הנוסע לירושלים בשעה שמונה בערב.
האוטובוס של שמונה אמנם הגיע, אבל הוא היה עמוס ולא עצר לנו. כעת באתי במבוכה. האוטובוס הבא יבוא רק בעשר בלילה, הנסיעה לירושלים תארך שעתיים וחצי, ואחר כך כבר לא יהיה לנו אוטובוס לבית שמש. ומה נעשה אז? חשבתי לקחת טנדר לצפת ומשם לקחת אוטובוס, אולם לא היה לי כסף לטנדר, וגם לא לשלוש מוניות, ובאחריותי יש חמישה עשר בחורי חמד, שכבר נכנסו ללחץ ושאלו: מה נעשה כשנגיע לירושלים אחרי שהאוטובוס האחרון לבית שמש כבר יעזוב?!
ברחמי ה' נזכרתי בסיפור על הנסיעה לטירת הכרמל. אמרתי לבחורים, "הקב"ה יכול לעשות הכול, ואף לשלוח לנו טנדר נוח עם חמש עשרה מקומות". לא עוברות כמה דקות, והנה נעצר לידנו טנדר. אנחנו שואלים אם אפשר לעלות עליו, והנהג אומר: "אתם יכולים לעלות, אני נוסע לנתניה".
חשבתי לעצמי, שגם מנתניה יש אוטובוס לירושלים. החלטתי לעלות עליו. בתחנה היה יהודי נוסף שרצה להגיע לבית שמש, והוא אמר לי, "מה אתה נוסע לנתניה? חכה עוד קצת ויהיה לך אוטובוס לירושלים", אולם חששתי, כי מי יודע מה יהיה עם האוטובוס הבא, ועלינו על הטנדר. בסייעתא דשמיא הגענו בזמן לאוטובוס שיצא מנתניה לירושלים, ובשעה שתים עשרה וחצי בלילה כבר היינו כולנו בבית שמש.
כדי שאדע להעריך את החסד המיוחד שעשה אתנו הרבונו של עולם, נודע לי שאותו תושב בית שמש שעמד לידנו במירון והציע לי להמשיך ולהמתין לאוטובוס, הגיע הביתה רק בשלוש לפנות בוקר…
(גליון השגחה פרטית פרשת וארא פ"ב)
