סיפר מרא דעובדא הדר בארה"ב, כי במהלך החורף שנת תש"פ החלה בתו הקטנה לחוש כאבים בבטנה, והלכו לשאול בעצת רופאים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, עד שבפרוש ימי הפורים פנו לרופא מומחה אשר עשה לה בדיקת דם והודיע שכנראה יש לילדה 'צליאק', ומעתה ועד עולם אסורה היא באכילת דבר מאכל שיש בו אחד מחמישה מיני דגן. אלא שלא רצה לקבוע 'מסמרות' בדבר, על כן הפנה אותם להתייעץ עם רופא גדול הגר במנהטן שבניו-יורק שהוא 'יחיד מומחה' בתחום זה, ונקבע התור לימי חודש אייר.
אֵם הילדה נצטערה ביותר לשמע בשורה רעה זו, על כן 'ותקם בעוד לילה', באשמורת הבוקר של יום הפורים 'חגרה מתניה' ואמרה כל ספר התהילים לרפואת הבת.
והנה בהתקרב הזמן המיועד לביקור אצל הרופא במנהטן, התקשרו אליהם מהמשרד שלו לתת להם כמה וכמה הוראות, ואז נזכרו לפתע שכבר זמן רב, מיום הפורים, שלא התלוננה הבת על כאבי בטן. התקשרו לרופא (ששלח אותם לרופא שבמנהטן) לשאול בעצתו, ואמר להם שאינו זוכר את המקרה על כן יעיין ברשימותיו. והנה לאחר שעיין אמר בפליאה: איני יודע מה אתם שחים, אני מעיין בתוצאות בדיקת הדם והכל בסדר גמור, אין כאן שום סימן של חסרון, ואם היא מרגישה טוב – שתמשיך כך בבריאות לחיים ולשלום…
מסיים בעל המעשה בהתרגשות: הרי לפניי אותו המסמך בו כתוב מפורשות שרופא זה מפנה ושולח אותנו לרופא הגדול (וגם שלח את המסמך להראותנו), ואילו עתה, אותו רופא בעצמו טוען לעומתנו שהכל בסדר… בשמים לא הייתי, אבל אין כל ספק שהתהילים של יום הפורים עשו שם איזה 'סדר'…
וכך שמעתי מהרה"ח רבי שמואל יואל מיללער הדר בווימס"ב: לפני כשנה (תשפ"א) בערב פורים הלכתי ברחובה של עיר, בצידי הדרכים היו הררים הררים של שיירי שלגים, ולפתע מעדתי והחלקתי בהם, נחבטתי קשות ונשבר קרסולי (קנעכל). במהרה החישו אותי לבית החולים, שם ערכו כמה צילומים לרגלי ומצאו בהם מפורשות שני שברים ל"ע. דעת הרופא היתה נחרצת כי חייבים לנתח את רגלי – כדי שאזכה להתרפאות ועם הזמן ללכת על שתי רגלי כאחד האדם.
קיבלתי עלי גזירת שמים מתוך קושי אך באמונה שלימה כי הכל לטובה. התור לניתוח נקבע ליום שני בשבת, כשפורים חל ביום השישי שלפניו. וכבר החלו בסידור כל העניינים לקראת הניתוח.
ביום תענית אסתר דיברתי עם ידיד נאמן מארה"ק, לפניו גוללתי את כל 'פרשת השברים', והוא פתח פיו בחכמה וחיזק אותי במעשה ששמע ב'שיעור הכנה' לקראת פורים, מעשה שהיה בשנה שלפני כן (תש"פ, הסיפור המובא בקטע הקודם). על כן אמרתי לנפשי, אאזור עוז ותעצומות לשפוך נפשי לפני ה'. ואכן, בחסדי שמים גמרתי את ספר התהלים ביום תענית אסתר ולמחרתו שוב ביום הפורים, מתוך בקשת רחמים מרובים לרפואת רגלי במהרה ללא יסורים ומכאובים.
ביום שאחר הפורים הזמנתי את עצמי לרופא אחר – אשר לפי כמה 'יש אומרים' חשבתי שיקל עלי ויסיר מעלי את חובת הניתוח, אך גם הוא מתחילה שחק עלי בראותו את הצילומים אשר בידי… אלא שבבדיקתו שוב (בידיים) החוויר והוכרח להודות כי אכן, יש כאן נס ופלא ואין כל צורך לנתח ולא לטפל באופן קשה כל כך.
הוא גם 'מצא' הסבר מה הייתה טעותו של הרופא הראשון עם כל העסקנים, באמרו שהם פיענחו את הצילום באופן אחר, ובאמת יש כאן רק שבר אחד. סוף דבר, רגלי נתרפאה באופן ניסי, וגם כל הטיפולים (פיזיותרפי') שלאחריהם עשו פעולתם במהירות עצומה – שלא לפי ערך הרגיל.
ומסיים ר' שמואל יואל, איני יודע מה הפשט בכל טעויות הצילומים, אך ברור כשמש שספר התהלים ביום הפורים הוא אשר ערך לי ה'טיפול' הנכון והטוב ברגלי. אגב אורחא מוסיף הוא לספר כי כעבור ד' שבועות נפל שוב והוסיף 'מכה על מכתו' כשקרסוליו נחבטו שוב קשות, בפחד ובהלה מיהר לערוך צילום לרגלו, ומשבאה התוצאה לפני הרופא, שאלו כמה זמן עבר מהשבר, וענה: כד' שבועות. אמר לו הרופא, כי לפי הצילומים נראה כמו שעברו על השבר לכה"פ ו' שבועות או יותר.
(באר הפרשה)