סיפר רבי שבתי יודלביץ: בתקופת קום המדינה הוזמנתי לדרוש בקיבוץ כלשהו. קבלת הפנים שנערכה לי היתה מטר אבנים שהושלך לעברי. הרהרתי לרגע מה עלי להגיב, ולבסוף אמרתי: "אקלל אתכם קללה נמרצת".
"מה תקלל?" – שאלו.
"אקלל אתכם, שיהיו לכם בנים בעלי תשובה… שתרגישו את שמירת התורה והמצוות בתוך הבית שלכם ולא רק מבחוץ… וברור לי, שעל הבנים שלכם לא תזרקו אבנים…"
כעבור שני עשורים נודע לי שבאותו קיבוץ ישנם עשרים ושבעה בעלי תשובה!
דרך אותם בעלי תשובה התודעתי לבורות שלהם בכל עניני היהדות. הם היו עמי הארצות כפשוטו ממש:
בעלי התשובה טענו שהקיבוץ צריך לספק עבורם מזוזות. כמובן, שדרישה זו עוררה ויכוחים סוערים, אך לבסוף, אחרי מריבה גדולה, הוחלט שאכן הקיבוץ יעשה זאת. אחת הנקודות השנויות במחלוקת היתה השאלה למי יהיו שייכות המזוזות?, והוסכם, שהן תהיינה רכוש בית החרושת ליצור טפטפות שהיה בקיבוץ.
כשהראו לי את המזוזות שקבלו, הבחנתי שבאחת מהן נכתב "והיו לטפטפות"…
ויכוח נוסף שהתעורר בענין המזוזות, נגע לחדר האוכל. בעלי התשובה דרשו שתקבע מזוזה בחדר, אך השאר התנגדו נמרצות. בסופו של דבר החליטו לגשת אלי כדי שאישב ביניהם את ההדורים.
"אומר לכם את האמת" פתחתי, "ההיגיון אומר שבכל דבר שיש בו צדדים לכאן ולכאן צריך למצוא פשרה. אם הנכם מסכימים לכך, אוכל להציע לכם פשרה הגיונית במקרה הזה".
לאחר שקבלתי את הסכמתם המשכתי: "אתם שמאלנים, ובעלי התשובה נטשו את הדרך והפכו לימניים אז בואו נחליט, שבצד ימין תקבעו מזוזה – ובצד שמאל לא תשימו כלום. ימין כן ושמאל לא, מקובל עליכם?".
למותר לצין שעוד באותו יום נקבעו המזוזות בחדר האוכל לפי כל גדרי ההלכה, והסערה שככה…
(מתוך הגדה של פסח דורש טוב, רבי שבתי יודלביץ)