היה זה בז' אדר תשע"ג. זכיתי להוציא את הספר 'השבת במחיצת החפץ חיים' – ליקוטים ביאורים ופירושים על עניני שבת קודש ממחיצת מרנא החפץ חיים זיע"א.
ידיד טוב שלי ביקש שאוציא מהדורה מיוחדת לזכר נשמת אמו שנפטרה בשנה זו לרגל יום היארצייט הראשון. הוא הזמין אותי לסעודת היארצייט וחלוקת הספר למשפחה בעיר פאריז השוכנת בצרפת.
הטיסה תוכננה לשהות של פחות מ-24 שעות בפאריז. יציאה ב-6.00 בבוקר וחזרה בשעה 23.30. תכננתי לנצל את השעות הקצרות והקצובות לפגישה עם מספר נדיבים להמשך פעילות הפצת תורתו של החפץ חיים.
בשעת בוקר נחתי בשדה התעופה. הנהג כבר המתין, והסברתי לו שהיום קצר והמלאכה מרובה… יצאנו לדרכנו. ונבלענו בין פקקי ענק, כשיעד הוא העיר ליאון, שם אני מתעתד לפגוש באחד מהרבנים החשובים של העיר. הפגישה כמובן נקבעה מראש.
אחר דרך מטלטלת הגענו בשעה טובה ליעד. אמרתי לנהג שזו אמורה להיות פגישה קצרה, לא יותר מחצי שעה, כי כאמור יש עוד פגישות מתוכננות, ובשעה 17.30 אנו צריכים להיות כבר חזרה ברובע ה-19 מפרברי פאריז.
נכנסתי לבנין בית הכנסת של הקהילה היהודית, צועד לכיוון חדרו של הרב. אני נוקש בעדינות, אך אין קול ואין עונה. נוקש שוב ושוב, וכלום. גם בטלפון הוא אינו זמין. אני נבוך. לא יודע מה עושים…
לפתע ניגש אלי יהודי עם כובע אפור ונוצה אדומה, משקפי ענק ושתי עיניים כואבות. "אשריך שבאת, אני צריך אותך", הוא אומר, משל היינו שני מכרים מימים ימימה.
נכנסנו לבית המדרש, והלה, כמוצא שלל רב שמישהו מקשיב לו, בטוח שכל הזמן שבעולם לרשותו. הוא החל לגולל את סיפור חייו המטלטל והמצמרר, מיתמותו בגיל צעיר מאוד, המשך בנס חייו כשניצל מהתפוצצות רימון ממש סמוך אליו בפעילות מבצעית בארץ, ועד לגלגולו במדינות רבות וכו' וכו'. הוא מדבר גם על מעט הקשר שלו ליהדות, על לבטיו ורגשותיו.
הרגשתי שהוא ממש צמא למישהו שיקשיב לרחשי ליבו. אני מבין שהשעון לא מחכה עד שהלה יסיים את הגיגיו. מדי פעם אני מביט לראות מה השעה. מזה כשעה וחצי אנו משוחחים…
הנהג מצלצל אלי ואומר לי: "הלו?? אתה בסדר? כיצד תספיק את כל מה שאתה רוצה. להזכירך, הערב אתה כבר טס חזרה"… אמרתי לנהג: את תפקידך אתה עושה בנאמנות. אני בפגישה חשובה… שכרך ינתן כדבעי.
באמצע להט דבריו של 'צלם אלוקים' היושב מולי עם כל 'העטיפות' המוזרות שלו, אני מתחבט רבות איך להסביר לו שאנחנו בעצם יושבים כאן בטעות, וכי עלי להספיק עוד כמה פגישות חשובות, והערב אני כבר אמור לטוס לארץ.
אך ליבי חש שיש כאן משהו. ואני חייב להמשיך להקשיב לו.
ואז זה הגיע, כביכול בהיסח הדעת גמור.
"אשתי מסרבת לשמור מצוות בכל תוקף", הוא מספר. "אתה מבין? לכך שנקרא לבן שלנו משה, על שמי – היא מסכימה, שיהיה דמות של 'מנהיג' כמו אבא שלו… אבל לקיים את המצוות שמשה מסר לנו – היא מסרבת".
וכאן אני קוטע אותו, תמה: מה? קראת לו על שמך?! זה לא נורמלי! אין דבר כזה אצל יהודים…
עכשיו התחלתי להבין למה אני פה. מול נשמה יהודית טועה ותוהה…
כעבור שלש וחצי שעות, הייתי חייב כבר לקטוע את הפגישה. קבענו שביום חמישי הקרוב הוא עולה לתורה ועושה שינוי השם.
לצערי לא הספקתי את שאר הפגישות שרציתי. ב"ה הייתי בסעודת היארצייט, השקנו את הספר החדש 'שבת במחיצת החפץ חיים', ושבתי לארץ.
בשעה עשר בבוקר ביום חמישי אני שומע בשידור חי בטלפון: "ויקרא שמו בישראל ישראל מאיר (ע"ש מרנא החפץ חיים) בן ר' משה…"