זכורני שראיתי אצל הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל', שלאחר נישואי נכדתו הראשונה, החל לחגור 'גארטעל' בתפילה. יום אחד ראהו יהודי חסידי כשהוא חוגר את הגארטעל, וסקרנותו נעורה בו. הוא החליט לברר את פשר הדבר, ולאחר התפילה ניגש אליו ושאל: "ראיתי שכבוד תורתו לובש גארטעל בתפילה, והיות שכבודו גאון הוא, רצוני ללמוד טעמו".
רבינו השיבו בבת שחוק: "גאון אינני, אך מכל מקום אענה לך על שאלתך. מורי הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, החל באחד הימים להניח תפילין של רבינו תם. אחד התלמידים שאלו על כך, והוא השיב שהיות והוא עמל כמה פעמים לישב את דברי רבנו תם, אולי לעתיד לבוא יזכה שרבינו תם יקבל את פניו, ואיני רוצה שיצעק עלי שאני 'קרקפתא דלא מנח תפילין'…".
המשיך הרב גוסטמאן לספר: "כשהגיע רבי שמעון לגיל מסויים, החל לחגור אבנט בשעת התפילה, וכששאלוהו על כך אמר שאף שבמשך היום כולו הוא חגור באבנט, מכל מקום ברצונו לקיים מצוות 'היכון לקראת ה' אלוקיך' כפשוטו. –
"כתלמידו של רבי שמעון", אמר הרב גוסטמאן, "הגעתי אף אני לגיל שאוכל לקיים מצות 'היכון'"!…"
זה הוא חיקוי חיובי הראוי לשבח, כי הוא מביא בכנפיו עליה רוחנית ולא נסיגה. הוא נובע מפנימיות, מתוך הישגים והרגשות נעלות של כמיהה ושאיפה. אך חיקוי חיצוני לשם חיקוי בלבד, הוא דמיון שוא שמספק ומשביע את האדם מלתור אחר העליה, וגורם לו לפטור את עצמו מלעשות את מחויבותיו.
(מתו הספר 'אוצרותיהם אמלא')