הרב עמרם בינעט
אכשר דרא וזכינו לחיות בדור דעה שבו יש יועצים חינוכיים למכביר, ולהם המלצות ו'טיפים' מכאן ועד ההודעה החדשה. ההורים והמחנכים צמאים למעט הדרכה, ואכן יש קושי גדול בהתמודדות עם נושא חינוך הילדים והתלמידים בדורות הללו.
אם היו כל היועצים מדברים בקול אחיד וממליצים המלצות אחידות, ניחא. הבעיה שדבריהם סותרים אלו את אלו, ואנחנו לא יודעים אנה אנו באים.
אבל יש עצה אחת שלאף אחד אין כח לסתור אותה, עצתו של החכם מכל אדם, שלמה מלך ישראל, שקבע בצורה ברורה בספר 'משלי': "חושך שבטו שונא בנו".
נכון, בדורות שלנו לא מקובל להעניש בצורה פיזית, הדבר אסור על פי חוק, והמומחים בתחום החינוך גם סבורים שהענישה הפיזית גורמת ברוב המקרים יותר נזק מתועלת, אבל ענישה יכולה להיות גם בדרכים אחרות, ואינה חייבת להיות פיזית. ה'שבט' שעליו מדבר שלמה המלך אינו מדבר בהכרח על מקל שמשאיר צלקות בגופו של הילד המוכה, אלא על 'שבט מוסר' שאב מייסר את בנו בדברים ובעונשים אחרים, שאינם כואבים פיזית, אבל מציבים גבולות ברורים לילד.
אחרי שדיברנו על כמה וכמה יסודות בחינוך, הגיע הזמן שנדבר גם על סוגיית הענישה, שהיא כאמור כלי בעל חשיבות רבה בתחום החינוך.
עם זאת, צריכים לדעת איך מענישים ילד, ובכל מקרה איסור גמור להעניש ילדים באופן ספונטני, העונש חייב לבוא מתוך מחשבה ומתוך יישוב הדעת, ועל כך בהמשך בעזרת ה'.
**
זה קרה לא מזמן, ברוך ה' זכינו לסיים מסכת משניות, הישג חשוב מאוד לילדי הכיתה שלי. החלטתי שהפעם אנחנו חוגגים את הסיום כראוי, ולכבוד האירוע לקחתי את תלמידי כיתתי לתפילה בכותל המערבי ובקבר רחל, ולאחר מכן הבאתי אותם אל בית הוריי, שם ישבנו לסעודת מצווה לגומרה של תורה.
במהלך הטיול הנחמד הזה החלטתי להוסיף ולהפתיע את הילדים בארטיקים מיוחדים וטעמים שאהובים מאוד על הילדים.
וכמו בכל קבוצה גם בכיתה שלי היו כמה ילדים שהתלוננו, אחד התלונן על כך שנוסעים דווקא לקבר רחל ולא למערת המכפלה, האחר טען שכולם היו בכותל ועדיף היה שהייתי לוקח אותם לציונו של האור החיים הקדוש…
כשהגיעו הארטיקים טען אחד הילדים שעכשיו חורף, וזה לא זמן לארטיקים…
החלטתי שאני שומע בקולו, אספתי את הארטיקים וגנזתי אותם במקפיא. אין ארטיקים! עכשיו חורף!
ילדי הכיתה התלוננו, מה הם אשמים שילד אחד לא רוצה??? הסברתי להם שהם כקבוצה לא אמורים להתנהג כך. העובדה שמספר ילדים התלוננו במהלך טיול כיתתי שהרבי עושה להם מיוזמתו בלי שמישהו יצפה ממנו לעשות זאת, מלמדת על כך שהם לא יודעים להודות על דברים טובים, ולכן לא מגיע להם לקבל יותר מדי דברים טובים, עליהם להבין שכשנותנים להם מתנה, הם צריכים לומר יפה תודה ולא להתלונן. מי שאינו מעוניין להתפלל על יד שריד בית מקדשנו, מוזמן להמתין בחוץ, אף אחד לא הכריח אותו לבוא איתנו. מי שלא רוצה ארטיק שלא יאכל, למה הוא צריך להתלונן???
**
למחרת היום, כשהילדים ישבו על מקומותיהם, לקראת סיומם של לימודי הבוקר, נתתי לילדים 'שמועס' רותח, על הכרת הטוב והכבוד שצריך לנהוג כלפי הרבי שמלמד אותם תורה.
"זה לא רק התלונות", אמרתי להם, "זה עניין של חוסר דרך ארץ. כשהרבי אומר לעשות משהו מתחילים לשאול למה? אנחנו לא חייבים! מי אמר שאנחנו צריכים… זה לא מצב תקין, וזה חייב להיפסק".
ראיתי שהדברים נפלו על אוזניים קשובות. הילדים הפנימו את דבריי וכשהגיע השעה לקום מהמוקמות ולגשת להתפלל מנחה, הם קמו כאיש אחד וצעדו בזריזות ובסדר מופתי לתפילת מנחה.
רק ילד אחד לא שיתף פעולה. הוא נשאר מאחור, ביקשתי שייכנס לתפילת מנחה והוא ניסה להתחמק.
משראיתי שזה המצב הודעתי לו שכשהוא מגיע הביתה שיספר להוריו שאין לו מה לבוא לתלמוד התורה, עד שלא ילמד את הלכות 'כבוד רבו' בצורה יסודית ויהיה מסוגל להיבחן עליהן.
בלבי כבר חשבתי שאולי אקבל טלפון מהאמא ואולי גם מהאבא שיטענו שאני מדי קשוח וכו', אבל לשמחתי הרבה זה לא קרה. ההורים הבינו את העניין ונתנו לי גיבוי מלא בלי ששאלו אותי שאלות בכלל.
ואכן, הילד הגיע למחרת ונבחן אצלי על סימן קמ"ד בשולחן ערוך, ומאותו רגע הוא השתנה לבלי הכר. רואים עליו שהוא מבין את המשמעות של כבוד רבו, ושהוא מאוד נזהר בקיום ההלכות הללו.
**
ומה סיפור הזה אומר לנו? שימו לב לשני עונשים שהוזכרו במהלכו. העונש הראשון היה לבני הכיתה כולה, הם לא קיבלו ארטיק כי הם לא יודעים להכיר טובה. העונש השני הוא לילד אחד שלא ציית להוראת רבו ונדרש ללמוד הלכות 'כבוד רבו'.
אנחנו יודעים שכל העונשים שהקב"ה נותן, הם 'מידה כנגד מידה'. חז"ל הקדושים מדברים על זה רבות לאורך הש"ס כולו.
ולמה? כמובן שאנחנו לא מסוגלים להבין את דרכיו של הקב"ה, אבל אם חז"ל אמרו לנו שהענישה היא מידה כנגד מידה, הם לא רק נידבו לנו מידע מעניין, אלא גם הורו לנו דרך!
זה כלל בסיסי מאוד בנושא של ענישה חינוכית. אם אתה רוצה שהעונש יהיה חינוכי, הוא חייב להיות בדרך של מידה כנגד מידה. הוא חייב לעשות 'מעין מלאכתו הראשונה'. אם החטא של הילד היה באי הכרת הטוב, אפשר למנוע ממנו טוב, אם הוא היה בחוצפה אפשר לשלוח אותו ללמוד על חומרת העניין, אם זה בעניין של כבוד החברים, אפשר להגביל את היכולת שלו לשחק עם חברים בהפסקה.
במקרה של ילד שמתנהג באלימות, צריכים למצוא עונש שקשור להיפך האלימות, אולי לדרוש ממנו שיאסוף ספרים או ינקה את הכתה וכך ישקיע את הכוחות שלו לעניין חיובי במקום להכות חברים.
כל עונש חייב לבוא עם מחשבה, עם רעיון. אחרת הוא נתפס בעיני הילד כנקמה גרידא, וזה הכי גרוע. במקום לחנך את הילד אתה מלמד אותו לנקום…
**
אבל יש עוד כלל חשוב מאוד בהענשה: דיברנו על דברי שלמה המלך שאמר 'חושך שבטו שונא בנו'. משום מה ההמשך של אותו הפסוק קצת פחות מפורסם: "ואוהבו שיחרו מוסר".
האם אנחנו שומעים מה כתוב כאן???
ואוהבו!!! שיחרו מוסר!
כדי ללמד את הילד מוסר, חייבים לאהוב אותו. אני תמיד אומר, אם אתה לא בטוח שהתלמיד שלך בטוח במיליון אחוזים שאתה אוהב אותו, עדיף שלא תעניש אותו בכלל. העונש לא יעשה שום תועלת, הוא רק יזיק.
אני לא אומר, לפעמים צריכים להעניש ילדים כדי לשמור על הסדר בכיתה. חייבים שתהיה משמעת בסיסית, אבל הענישה האמיתית שעליה מדבר שלמה המלך היא ענישה שלא באה לדכא את הילד ו'לקצץ לו את הכנפיים' כדי שיפסיק לעשות בלגאן בכיתה. לא ולא! ענישה אמיתית זאת ענישה שבאה מתוך אהבה, ומתוך רצונו של המחנך לסייע לתלמידיו להתקדם עוד קצת, להתעלות, להגיע למצב רוחני גבוה יותר מזה שהם נמצאים בו עכשיו, למנוע מהם התדרדרות למצב רוחני נמוך יותר.
ואת זה אפשר לעשות רק כשהתלמיד יודע בידיעה ברורה שההורה או המורה שמעניש אותו, עושה את זה מתוך אהבה עזה אליו, ומתוך רצון שהוא יצליח בחיים, ולא ההיפך חלילה וחס.