הרב מ.מ. צורן שליט"א
גם אם באשר לכל הקיבוצים בישראל, עוד אפשר היה להאמין שיבוא יום וגרעיני התשובה ייקלטו באדמותיהם, 'גברעם' שבמישור החוף הדרומי היה מעט שונה מכולם, ולו בשל העובדה שבשנותיו הראשונות היו במקום כמה משפחות דתיות, שבסופו של דבר לא נקלטו והחליטו לעזוב. איש לא יכול היה להאמין שבתוככי קיבוץ כזה, יגיעו ילדי הגן, כשהם חבושי כיפה, ויאזינו לדברי-ההסבר של איש הקיבוץ על ספר התורה…
גברעם משתייך לתנועת 'הקיבוץ המאוחד' והוא נוסד לפני כ-80 שנים. הכל היה כאן, גם תנאים כלכליים נאותים ומשופרים, גם מיקום טוב הסמוך פחות או יותר למרכז הארץ, והטבות נוספות שאינן נופלות בחלקו של כל קיבוץ וטוב. דבר אחד לא היה, ואיש לא חָלַם שיהיה: בית כנסת. כ-80 שנה לא התקיימה תפילה בגברעם, גם לא ביום הכיפורים. הצעד הראשון שהביא לכך היה לפני כ-20 שנה, בעת שמשה גלנטי עשה את הצעד הראשון לעבר הקיבוץ.
משה, שתמיד 'חיפש את עצמו', לא פסק לרגע מלתור אחר דרך האמת, חיפוש-אחר-חיפוש. בדרכו הגיע לכל-מיני 'אמונות' טפלות ונידחות, שמקורן במזרח הרחוק, עד שיום אחד הזדמן לו להאזין לשיעור ב'ערכים', ומאז השתנו חייו. זה לא קרה בהודו, גם לא בסין וביפן, אלא בשדות החיטה שבין אשקלון לשדרות. נפשו היהודית קיפצה אל מעבר לגדרות-התיל המקיפות את הקיבוץ, ובדרך-לא-דרך מצאה את הדרך…
די היה לו ב'חברותא' טלפונית מטעם 'אילת השחר', ובשיעור של אחד מרבני 'ערכים', כדי להגיע אל המסקנה הבלתי-נמנעת שהאושר הגדול קרוב מאוד אליו, כיהודי.
מאז שהגיע לתובנה זו, צועד גלנטי חדור-אמונה, ואינו מתחשב בקשיים הניצבים בדרכו. הוא מחליט לחבוש כיפה, ואינו חושש מ'מה יאמרו' חבריו בקיבוץ; הוא מחליט לשמור שבת, גם אם בביתו-שלו לא בדיוק שומרים. והקב"ה, כמו שכולנו יודעים, מאיר לו פנים, והבא ליטהר מסייעים לו. גלנטי מרגיש את היד המושטת לעברו מן שמיא.
כדוגמא הוא מספר לנו על דבר-פלא שאירע עימו בעת ההשקיה בשדות הקיבוץ, עליה הוא אחראי מזה כמה שנים. עד שלא שמר שבת, היה מפעיל את הממטרות בשבת. משקיבל על עצמו שלא לחלל שבת, הפעיל בערב-שבת את השעון שיפתח את הממטרות בשבת. הוא מכין את השעון כנדרש, ופונה לקבל את השבת.
למחרת, עם אור ראשון, הוא מבחין שעננים שחורים החלו לכסות את השמים, מה שמגלה שעוד מעט קט יירד גשם זלעפות ארצה, והפעלת הממטרות תהיה מיותרת. ברם, כמי שקיבל עליו לשמור שבת, אסור לו כמובן לנטרל את פעולת השעון ולבטל את ההשקיה.
גלנטי עמד בפני נסיון עצום, שכן כאשר יראו חברי הקיבוץ את הממטרות פועלות, בד בבד עם הגשמים שיורדים, יצעקו עליו ויאמרו ששמירת השבת שלו עולה לקיבוץ באלפי קוב מיותרים של מים. הוא החליט להתגבר ויהי מה. והנה, אכן, ארובות השמים נפתחו ומטר עז ניתך על פני שדות הקיבוץ. ליבו ניתר בקרבו, אבל הוא מתחזק באמונה ששמירת השבת לא תפגע בו ולא תזיק למעמדו בקיבוץ. והנה מגיעה השעה שהממטרות צריכות להיפתח על ידי השעון הממוחשב.
מחלון ביתו הוא משקיף אל השדות, ואינו מאמין למראה עיניו: הממטרות אינן פועלות! עוברת עוד שעה, ועוד שעה, ואף ממטרה לא זזה ממקומה! הוא אינו מבין איך זה קורה; הרי במו-ידיו הפעיל את השעון בערב שבת! איזו תקלה יכולה כבר להיות שם, שלא קרתה מעולם?!
במוצאי השבת הוא ממהר אל חדר הפיקוד הממוחשב, ומשפשף עיניו מול המצג: הכל תקין! הכל פועל! ולמרות זאת הממטרות לא הופעלו… אין זאת אלא שמלאך טוב משמים הגיע לכאן, ומנע את ההפעלה… הסבר אחר, אין לו…
אחרי 80 שנה…
בניגוד לקיבוצים אחרים, בגברעם לא התקיימה תפילה אפילו ביום הכיפורים. גלנטי מתחיל לגשש, במלוא הרגישות. ההפתעה הראשונה היתה בדמותה של ההיענות חסרת-המעצורים של החברים לבוא ולהתפלל.
בין-לבין נזכר גלנטי שסמוך לביתו יש מקלט ששופץ לאחרונה על ידי משרד הבטחון, ופנייה למזכיר הקיבוץ ולקב"ט הביאה בעקבותיה את ההסכמה על הקצאת המקלט כבית כנסת זמני. בינתיים הקצה הקיבוץ לבית הכנסת מחסן בגדים נטוש, ששימש בעבר כמכבסה. המתפללים ביצעו את הנקיון הראשוני, ונכנסו להתפלל בבית הכנסת הקבוע בגברעם.
מספר ימים לאחר מכן מתקשר הרב שלמה רענן, העומד בראש ארגון 'אילת השחר', אל גלנטי, ומבשר על כך שהצליח לאתר עבור בית הכנסת ארון-קודש, כמו גם בימה ותיבה לחזן. מיד לאחר חזרתו לקיבוץ, והכנסתם של הארון, הבימה והתיבה אל בית הכנסת, מתקשר גלנטי אל הרב רענן ואומר לו: "ארון קודש כבר יש; גם בימה ותיבה. רק ספר תורה חסר לנו". הרב רענן שומע את הדברים, ומורה לו להגיע לביתו ברחובות, שם יוכל לתת להם ספר תורה בהשאלה, עד להשגת תורם קבוע.
קבלת הפנים עם הגיעו לקיבוץ וספר התורה בידו, היתה מאוד מרגשת. עשרות חברים עמדו בשער, ו…זרקו סוכריות על הטנדר שבו היה ספר התורה. אי אפשר היה שלא לראות את הניצוץ בעיניים, שלא כבה גם לאחר שנות דור ודור, שלא ראו כאן צורתו של ספר תורה.
הימצאו של ספר תורה בשטח הקיבוץ, גרמה אף לכך שכשהגננות בגן הילדים הקיבוצי, רצו להמחיש בפני הקטנטנים את קבלת התורה בהר סיני, הן התקשרו לגלנטי ושאלו האם אפשר להביא את הילדים אל בית הכנסת, על מנת לשמוע הרצאה שתכלול את מושגי היהדות… גלנטי נענה ברצון.
בשבת שאחרי, הגיעו מתפללים נוספים שידעו על הימצאו של ספר התורה. ראה הקב"ה כך, והחליט לזַכּות את המתפללים בספר תורה קבוע, משלהם. ולא סתם ספר תורה, אלא ספר מהודר שבמהודרים שנתרם על ידי 'אילת השחר', באמצעות משפחה חרדית המתגוררת בבני ברק.
המשפחה הבני-ברקית שתרמה את הספר התלבטה בתחילה באשר ליעד התרומה. מחד גיסא, הרצון היה להעביר את הספר המהודר לאחת הקהילות החרדיות ברמת בית שמש, אבל מאידך – לאחר ביקור שערכו אצל אחד מגדולי הדור המפורסמים שליט"א, והציגו את ההתלבטות האם לתרום את הספר לקהילה החרדית או שמא כדאי לתורמו לקיבוץ גברעם, השיב הגדול שהזכות שלכם תהיה יותר גדולה, אם תעבירו את הספר לקיבוץ החילוני, שכן באשר לקהילה החרדית בבית שמש – אם אתם לא תתרמו, יהיו עשרות תורמים אחרים, אבל אנשי הקיבוץ לא ימצאו ספר תורה כה מהודר במקום אחר…
הכנסת ספר התורה המהודר והקבוע, התקיימה אפוא בגברעם, לא לפני סיום כתיבת האותיות שנערכה בבני ברק. האירוע בקיבוץ נערך ברוב עם ובהמון חוגג, כשרבים מתושבי הקיבוץ נאספים בבגדי שבת ליום חגה של התורה.
(מתוך 'קול ברמה' ביטאונה של רמת אלחנן)