עובדא ידענא על יהודי אחד בשם יחיאל יהושע הקרוי על שמו של זקני הק', ברם יהודי זה ל"ע ולא על שום איש ישראל, סר קצת מן הדרך והגיע למקומות רחוקים ר"ל. פעם אחת עמד לפני ניסיון קשה שהביא עליו היצה"ר, וכמעט שנפל ברשתו אשר טמן לו, והנה הרגיש לפתע טפיחה על שכמו. הוא הסתובב וראה אדם בעל צורה עומד לידו ואומר לו כהאי לישנא: "מה אתה הולך לעשות?!" ונתעורר מזה מאוד ואזר עוז ותעצומות לעמוד בניסיון.
אחר כך בא לספר לאביו מה שאירע עמו, איך שניצול מניסיון קשה כשראה על ידו יהודי בעל צורה, שבא לעוררו ולסייע בעדו לעמוד בניסיון, ותיאר לו את צורתו של אדם זה. כשהראה לו אביו את תארו וצורת קדשו של אאזמו"ר הק', אזי הכיר מיד שצורתו של זקני הק' אשר הוא נושא את שמו, היא שנזדמנה לו והצילתו מן החטא.
והוא כעניין מה שאמרו חז"ל אצל יוסף הצדיק דמות דיוקנו של אביו נזדמנה לו בחלון (סוטה לו:), ומכוח זה עמד בניסיון אצל אשת פוטיפר, ומצינו בספרים דכשאדם עומד בניסיון אזי יצייר לפניו צורת רבו והוא סגולה שיוכל לעמוד בניסיון. והרבה אנשים העידו בפני שנתעוררו לתשובה ולתיקון המידות, לחיזוק בקדושה וטהרה, ולכל דבר שבקדושה בזכרם צורת קדשו של אאזמו"ר הק' זצללה"ה.
כי כוח הצדיקים הוא נצחי ולא נפסק לעולמים, דהרי צדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות יח.), ועדיין ממשיכים להשפיע לכל המקושרים אליהם וההולכים בדרכיהם.
שאגת ארי באישון לילה
תפילותיו הזכות של זקני הק' היו במסירות נפש ממש, עד כלות הנפש לאלוקיו. עדיין מונחות בזכרוני התפילות שלו שהיו במתיקות גדולה, כל תיבה ותיבה, מתוק מדבש מנעימות שלא מעלמא הדין.
וכשבא לומר אחד משמות הקדושים, אזי אחזו חיל ורעדה, ובשאגת אריה צעק את שם ה'. ונשמע קולו בכל הבית ואף בחוצות ירושלים, האיך שהרה"ק הרבי מביאלא מתפלל או מברך ברכות. שמעתי מיהודי אחד שסייע לרבי אשר פריינד זצ"ל מיקירא קרתא דירושלים שהיה עוסק רבות בגמילות חסד, ובשעות הקטנות של הלילה היה אורז לבדו במו ידיו חבילות לחלק למשפחות נזקקות, ובאמצע שמע קולות האיך שזקני הק' מברך אשר יצר כדרכו, בקול רם ובהתלהבות, אזי אמר לו ר' אשר ז"ל – אם כך נראה אצל הרה"ק מביאלא ברכת 'אשר יצר' פשוטה בימי החול, האיך נראית אצלו ברכת שהחיינו לפני קריאת המגילה.
ברם אצל זקני הקדוש לא היה חילוק בין ימות החול לשבת קודש, בין תפילה ביום הקדוש לברכת אשר יצר, הכל נאמר בחיות ובהתלהבות, ביגיעת המוח והלב עד כדי מסירות נפש ממש.
"מקוה פרטי" בסיביר
אצל אאזמו"ר הק' היתה מידת ההשתוות. תמיד ובכל מצב עבד את ה'. תמיד ידע חולי ומכאוב, אך מעולם זה לא היה נוגע לעבדות ה' שלו. הרבה פעמים שמעתי מאאמו"ר הק', שבהיותם בסיביר בשנות המלחמה האיומה, אזי הגם שבירושלים לא היה לו מקווה פרטי מ"מ בסיביר היה לו… משום שהוא היה היחיד בכל סיביר שהלך למקווה, עד שהיה צריך לקשור עצמו עם חבל לבחוץ, וכך היה שובר הקרח וטובל במקווה במסירות נפש ממש, וכמה פעמים ניצל שם ממוות לחיים בניסים גלויים וברחמים גדולים.
וכן שמעתי מאאמו"ר הק' זצ"ל, שבהגיע זקני הקדוש לארץ ישראל [ואאמו"ר הגיע עם אחיו עוד קודם לכן עם העלייה הגדולה של ילדי טהרן], נסעו עם כמה מחסידי ביאלא לחיפה להמתין לאונייה. ומיד כשראו את זקני הקדוש עם זקנתי הרבנית ע"ה יורדים מהספינה, אזי גדלה שמחתם עד מאוד, שהם זוכים אחר כל התלאות שעברו עליהם מפרוץ המלחמה להתראות פנים בפנים עם אאמו"ר הק' ושאר יוצ"ח בריאים ושלימים.
ברם זקני הק' לא נתן להם ידו לשלום אלא מיד בירר היכן יש מקווה פתוח בעיר שיכולים ללכת לטבול, שהרי הגיעו לארץ ישראל ארץ הקודש, והאיך אפשר לדרוך על אדמת הקודש בלא טבילה.
מיד סידרו לו חסידי ביאלא שדרו אז בחיפה מקווה והלך לטבול, ואחר שטבל התחיל לומר 'נשמת כל חי' בנעימות ובקול חוצב להבות אש כדרכו בקודש, להודות ולהלל על גודל חסדי ה' שנעשו עמו בשנות המלחמה, ורק לאחמ"כ נפנה לקחת שלום מיוצ"ח ולהתעניין על הקורות איתם בשנות הזעם.
'שהחיינו' בקרון הרכבת
בשעה שברחו במלחמה אזי יצא שאאזמו"ר הק' היה צריך לנסוע ממקום למקום בחודש תשרי, והרשעים דחסו אותם לקרון ברכבת שהיה מיועד לכמה עשרות בהמות, ואותם רשעים דחסו לקרון זה מאתיים אנשים, אנשים נשים וטף בעירבוביא, וכמובן שהיה שם דוחק רב עם חלונות קטנים וצרים שלא יוכלו לנשום, ובכל תחנה שעצרו נפלו שם כמה עשרות קרבנות, שלא הצליחו להחזיק מעמד בטלטולי הדרך.
אאזמו"ר הק' לא שם לב למאומה וישב עם פניו אל הקיר ועשה לו מחיצה קטנה עם בגד שהיה שם, ולמד שם עם גמ' אחת שהייתה לו, ולא הזיזו מאומה מכל הנעשה סביבו.
יום אחד הסתובב זקני הק' ליושבי הקרון, ואמר להם: יהודים יקרים, היום יו"ט ראשון של סוכות, צריך לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה על עצם היום כנפסק בשו"ע. כמובן שאלו ששהו שם בקרון הביטו עליו בתמהון לבב, האיך שייך לברך שהחיינו, האם לזה יקרא חיים, אין לנו סוכה וד' מינים, ומי מדבר על בשר ויין. אבל זקני הק' בשלו כדרכו בדרכי נועם חזר שוב ואמר, יהודים יקרים בואו ונגיד ברכה לה', ובירך שהחיינו בנעימות כדרכו בקודש, כאילו נמצא בשעדליץ שבפולין או בבית מדרשו שבירושלים עיה"ק.
ואנו צריכים לקחת מוסר השכל, לעבוד את השי"ת תמיד. אנו אנשים קטנים וחלשים, כל מיחוש קטן וקל מונע ומבלבל אותנו מעבדות השי"ת, מלימוד התורה ועבודת התפילה, אך מכוחו של אותו צדיק אנו מקבלים הכוח להתגבר ולעבוד את ה', כשור לעול וכחמור למשא, קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו.
