סיפר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל:
בעיר לונדון התגורר יהודי עשיר ומוקיר רבנן, שהיה מפזר הרבה לצדקה, ובשבתות היה מארח על שלחנו הרבה עניים ובני תורה. אך אשתו היתה מתנגדת למעשיו (שמעתי גם את שמו, אך שכחתיו), עד שהגיעו הדברים לידי כך שהיה חשש שיופר שלום הבית אצלו. ובהיות שיהודי זה היה שומר תורה, וידע כמה שהקפידה תורה על שמירת שלום בית במשפחה, לא ידע עצות בנפשו איך לנהוג, אם להמשיך במעשי החסד או לחדול.
ויהי היום ובעיר וינה התקיימה אסיפה גדולה של גדולי התורה, כנסיה גדולה, והיה שם גם החפץ חיים זיע״א, וכן הנדיב הנ״ל מלונדון. והחליט האיש הזה, שבהזדמנות זו יכנס לשאול את פי הח״ח איך עליו לעשות בזה.
וכשהיה אצל הח״ח היתה זו שעת האוכל, והיה הח״ח רגיל לומר בשעת הסעודה פרק כ״ג בתהלים, מזמור לדוד ד׳ רועי לא אחסר וכו׳. והנה עוד לפני שסיפר לו האיש על תוכן שאלתו, שמע שהח״ח מפרש את הפסוקים, ואומר: "אך טוב וחסד ירדפוני" – ולכאורה אינו מובן, היאך יתכן שהטוב והחסד ירדפו את האדם? כי לשון רדיפה משמע שרודפים אחריו וסובל מהם.
אלא, המשיך ה'חפץ חיים', שבאמת יש לפעמים שע״י שהאדם משתדל לעשות טוב וחסד הוא סובל מזה רדיפות וצרות, וכגון שאשתו מפריעה לו בזה, או סיבות אחרות, וע״ז אמר דוד המלך ע״ה: ״אך טוב וחסד ירדפוני״ – אם כבר נגזר עלי מן השמים שאסבול רדיפות, אני מבקש מהשי״ת אך טוב וחסד, כלומר רק רדיפות כאלו של סיבת טוב וחסד יהיו לי כל ימי חיי.
כמובן שהאיש כבר לא היה לו צורך לשאול שאלתו, והבין כבר איך לנהוג.
(גיליון 'גאון יעקב', מתוך 'חיי יעקב' יתרו תשס"ה)