ה'חתם סופר' מבאר, מדוע הווידוי ביום הכיפורים נאמר במנגינה המורכבת גם מעצב וגם משמחה- משום שאכן, מחד גיסא, אנו עצובים על כך שחטאנו, אך, מאידך גיסא, אנו שמחים לקיים את מצוות היום לשוב בתשובה, כמו ששמחים בשעה שיושבים בסוכה, או נוטלים את ארבעת המינים

"שובה ישראל עד ד' אלוקיך" (מתוך ההפטרה)

כדי להבין מהי משמעותו העמוקה של היום הקדוש – יום כיפור, שומה עלינו לדעת תחילה מהי משמעותו העמוקה של המושג 'חטא'. רק שנבין מהו חטא נבין מהו יום כיפור. נבין מה שאמר רבי ישראל סלנטר, שגם אם יום כיפור היה חל פעם בשבעים שנה- היה עלינו לשמוח! קל וחומר כשהוא חל מידי שנה.

המעשה הבא ימחיש לנו מהו חטא:

מרן הסטייפלר זצ"ל נטל בידו את כוס התה שעמדה על שולחנו, ועמד ללגום ממנה. נכדו שישב לצידו, הבחין ביתוש קטנטן שצף בתוך הכוס, והעיר על כך לסבו הגדול.

הסטייפלר החוויר כולו. כל גופו רעד. הוא הניח את הכוס על השולחן.

למחרת בבוקר סיפר לנכדו: "כל הלילה לא ישנתי. לא יכולתי להירדם מרוב האימה שאחזה בי".

וזאת עלינו לדעת: כשהסטייפלר אומר: "כל הלילה לא ישנתי", פרושו כפשוטו! שכל הלילה הוא לא ישן, גם לא לרגע אחד! זה לא כמו שאם אני אומר משפט שכזה, תהיה כוונתו שאולי רבע שעה לא נרדמתי… הסטייפלר לא הצליח כל הלילה לעצום עין מרוב פחד… שמא… שמא הנורא מכל היה עלול לקרות לו.

במשך כל הלילה אחזה בו צמרמורת, בזכרו את האסון הכבד שממנו ניצל…

הוא הרגיש כי "רגלי חסידיו ישמור"- הקב"ה שמר עליו מדבר נורא ואיום שהיה עלול, חלילה, לקרות לו…

איך ירגיש אדם שילך ברחוב, ולפתע יתפוצצו לידו חמישה מטעני נפץ, כל אחד- טון משקלו, ובחסדי שמים הוא לא נפגע? הרי בוודאי כל גופו ירעד! ברור שבמשך כמה חודשים הוא לא יוכל להירדם בלילה… ובעצם לא רק בלילה. כל היום וכל הלילה הוא ימשיך להיות בהלם… חמישה פיצוצים גדולים זה בהחלט דבר מבהיל מאוד…

הסטייפלר הרגיש כי הצלתו משתיית התה עם היתוש, כמוה כהצלה מחמש "בומבות" שהתפוצצו לידו… הוא הרגיש כי בשנייה האחרונה, הוא ניצל בחסדי שמים, מחמישה מטעני נפץ גדולים, שלא פגעו בו… לגביו איסור לאו של התורה, כמוהו כפצצה רבת משקל…

איסור הוא בבחינת אש! בכל ה"חובות הלבבות" אומר, שאדם צריך להרגיש שלנגוע ב'מוקצה' בשבת זה בדיוק כמו לדעת בגחלים בוערות.. זה כואב, זה שורף, זה מסוכן, זה מפחיד…

דוגמא נוספת: ידוע כי כאשר ראש השנה חל בשבת- לא תוקעים בשופר. חז"ל ביטלו למיליוני יהודים, במשך אלפי שנים, את מצוות התקיעה בשופר. מדוע? אומרת הגמרא (סוכה מב, ע"ב): "גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

אם פעם אחת יקרה, חלילה, שיהודי יטלטל את השופר בשוגג- זוהי כבר סיבה מספקת לבטל את המצווה היקרה והחשובה הזאת, מצווה המזכירה לפני השם יתברך את עקדת יצחק, מצוות שופר! עדיף שמיליוני יהודים לא יקיימו את המצווה, ובלבד שיהודי אחד לא יעשה חטא בשוגג!

חז"ל הורו לנו באופן חד משמעי, שזה פשוט לא משתלם! לא כדאי! עברה אחת בשוגג- חמורה בעיניהם ממצוות שופר לדורות.

דוגמא נוספת, ויהי רצון שה' לא יעמיד את אף אחד בניסיון הזה:

פרצה דליקה בשבת באזור מגורים. הדין פשוט: מותר להזמין 'מכבי אש' כי קיים חשש לפיקוח נפש.

מה הדין אם הדליקה פרצה באזור תעשייה? אין בתי מגורים סמוכים בכל האזור? בעל הבית עומד ליד המפעל שלו ורואה אותו עולה בלהבות… כל רכושו שם… מיליון דולר…

ההלכה קובעת באופן ברור: אם עומד גוי באזור- מותר לבעל הבית לומר בדרך רמז: "כל המכבה – אינו מפסיד". והיה אם הגוי יבין את הרמז, שהיהודי ייתן לו, אחרי שבת, את המגיע לו- מה טוב! אבל אם הגוי לא מבין רמזים- אסור להגיד לו במפורש לכבות!

ואף על פי שכל האיסור לכבות במקרה זה הוא רק מדרבנן, וגם האמירה לגוי אינה אסורה אלא מדרבנן, ואם כן יש כאן 'תרי דרבנן'- בכל זאת אסור להגיד לו לכבות!

ומה יהיה עם המיליון דולר? שישרפו! העיקר לא לעבור על איסור דרבנן! איסור הוא אש! איסור הוא דבר מבהיל! פחד פחדים!

והנה דוגמא נוספת: סוף כל סוף הוא מצא מקום עבודה. יש לו ב"ה מקור עבודה. יש לו ב"ה מקור פרנסה לחמש עשרה נפשות ביתו. רווח והצלה הגיע למשפחתו.

והנה באחד הימים פונה אליו הבוס ואומר לו:

• "ספר לי, בבקשה, על פלוני"…
• "אינני רוצה לדבר לשון הרע".
• "אם לא תספר לי- אני מפטר אותך מהעבודה"…

מה הדין?

עליו לוותר על מקום העבודה, ובלבד שלא ידבר לשון הרע, ואפילו כזה שאיסורו מדרבנן! טוב יותר להישאר בלי עבודה, בלי פרנסה לחמש עשרה נפשות, ולא לעבור עבירה!

אין דבר חמור יותר, איום ונורא יותר, מאשר לעבור על איסור. החטא יוצר פגם עמוק ביותר בנפשו של החוטא, ומזה צריכה לנבוע הבהלה מפניו, הפחד שלא למעוד בו.

החטא- נורא ואיום, אש שורפת. בר דעת נבהל מפניו כמו מפני מטען חבלה רב עוצמה!

לאחר שהבנו את עומק החטא, נוכל להבין את משמעותו של יום הכיפורים:

כמה גדול חסד ה' עלינו, שלמרות חומרתם הגדולה של החטאים, למרות הפגם העמוק שהם יוצרים בנפשותינו- הקב"ה מוחל לנו עליהם! ביום הכיפורים הקב"ה מפעיל מידה מיוחדת של סליחה ומחילה, ביום זה מתעורר ים של רחמים!

זוהי השמחה הגדולה שצריכה להיות לנו ביום כיפור, ושעליה דיבר רבי ישראל סלנטר: אנו זוכים לכך שלמרות חומרתו העצומה של החטא- הקב"ה מתעטף ברחמים, וסולח ומוחל לנו על כל חטאינו.

זאת ועוד: אדם עבר, לא עלינו, התקף לב. השם ישמור. אמבולנס, בית חולים, טיפול נמרץ, צנתור… אחרי שבועיים של אשפוז הוא יצא, ב"ה מבית חולים.

אבל, כידוע, הוא כבר לא אותו בן אדם… מלבד מה שעליו ליטול כמה וכמה תרופות באופן קבוע, חייו נעשו מוגבלים…

עוצמתו של יום הכיפורים היא, שמלבד מה שהקב"ה מוחל וסולח לנו- הוא גם מטהר אותנו! הקב"ה מנקה את נפשותינו כאילו לא חטאנו! כאילו לא קרה בכלל התקף לב…

ביום זה אנו זוכים לטהרה מיוחדת, המביאה אותנו לקרבת אלוקים שאין למעלה ממנה. ביום זה ניתנת לנו טהרה, המאפשרת לנו להעפיל עד כיסא הכבוד!

נמצא, אפוא, כי ביום הכיפורים זכייתנו כפולה: ראשית אנו זוכים לעצם המחילה והכפרה על הפגמים הנוראים שיצרו החטאים. אך מלבד הכפרה אנו זוכים לטהרה, "לפני ה' תטהרו", ואותם פגמים נמחקים כלו היו. זוכים לנפש חדשה, זכה וטהורה, נקייה מכל פגם, קרובה אל ה'.

מה עלינו לעשות בימים אלו?

ראשית, עלינו להבין כמה חמור הוא החטא. לאחר מכן להפנים את המשמעות העמוקה, שיש לכך שה' מוחל וסולח לנו על חטאינו, ולא זו בלבד אלא גם מטהר את נפשנו כאילו לא חטאנו.

עצם העובדה שנכיר בחומרתו של חטא, ובגודל רחמי ה' המוחל עליו, תסייע בידינו להתרחק מן החטא, לברוח ממנו כמפני אש, ובכך לאחוז בדרך התשובה המגעת עד כסא הכבוד.

מצוות היום- עינוי התשובה

שתי מצוות נצטווינו לקיים ביום הכיפורים:

המצווה הראשונה היא: "תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז,כט)- להתענות. לפעמים קורה שבשעות אחר הצהריים של יום הכיפורים, אדם מתסכל על השעון ומהרהר: "אה! השעה כבר ארבע. עוד שעתיים כוס קפה"… והוא מוסיף ומדמיין בחלומו את כוס הקפה שבגמר הצום…

אומר בעל 'יסוד ושורש העבודה': אדרבה! עיקר המצווה היא שאדם יצום בשעה שהוא מרגיש מצוקה מהצום! זוהי מצוות העינוי שציוותה התורה באמרה: "תענו את נפשותיכם". בשעה ארבע אחר הצהריים צריך האדם לומר: "אה! ברוך ה' שאני זוכה לקיים את מצוות העינוי! מי ייתן והעינוי הזה ימשך עוד ועוד".

ואכן בישיבת מיר בחו"ל, היו הבחורים מאריכים בתפילת נעילה עד שעת לילה מאוחרת, והיו שמחים שהתענית ממשיכה. דווקא בכלל הקושי- המצווה גדולה יותר! עלינו לשמוח בקושי- הוא הוא הגורם לקיום מצוות העינוי שציוותה תורה.

המצווה השנייה היא : "לפני ה' תטהרו" (שם טז, ל)- לחזור בתשובה. אמנם אדם חייב לשוב בתשובה בכל יום, ומכל מקום ישנה מצווה מיוחדת לשוב בתשובה ביום הכיפורים.

ה'חתם סופר' מבאר, מדוע הווידוי ביום הכיפורים נאמר במנגינה המורכבת גם מעצב וגם משמחה- משום שאכן, מחד גיסא, אנו עצובים על כך שחטאנו, אך, מאידך גיסא, אנו שמחים לקיים את מצוות היום לשוב בתשובה, כמו ששמחים בשעה שיושבים בסוכה, או נוטלים את ארבעת המינים.

יוצא, אפוא, כי כשם שלפני סוכות כולנו מחפשים ד' מינים וקיינעס מהודרים- כך ביום כיפור עלינו לחפש "תשובה מהודרת".

למזלנו, הרב רבי איצל'ה מביא בשם רבי ישראל סלנטר, כי שונה מצוות התשובה מייתר מצוות התורה: אם נכניס שלוש פרשיות בתפילין, או נטיל ציציות בשלוש כנפות, לא קיימנו מצוות תפילין או ציצית לחלוטין. אין כאן תפילין, אין כאן ציצית! לא כן במצוות התשובה: גם אם אדם עוסק מעט במצווה זו, גם אם משפר רק במשהו את דרכיו- קיים בכל זאת מצוות התשובה.

ובעצם זוהי גמרא מפורשת במסכת קידושים (מט, ע"ב) "המקדש את האישה על מנת שאני צדיק- אפילו רשע גמור מוקדשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". הרי שעל ידי הרהור תשובה- כבר הופך האדם לצדיק, וזאת למרות שעד לאותו הרהור – היה מחלל שבת ואוכל נבלות וטרפות!

כמובן, למדרגה של תשובה שלמה עדין לא הגיע, ומכל מקום במצוות התשובה ישנן דרגות, ואדם זה שהרהר תשובה, נכנס לתוך המהלך של תשובה, ונחשב לו הדבר לקיום המצווה!

מוסיף רבי ישראל סלנטר ואומר, כי הבדל של שמים וארץ ישנו בין מי שנכנס לתוך המהלך של תשובה, ולא יהא זה צעד קטן ביותר, לבין מי שלא החל להיכנס לתוך המהלך הזה. הדבר משול להבדל שבין מי שממתין בתחנת האוטובוס הנוסע מבני ברק לירושלים, לבין מי שעלה לאוטובוס. זה שמחכה בתחנה יכול לחכות שם גם מאה שעות, ולא להגיע לירושלים, כל עוד לא עשה את הצעד הזה של עלייה לאוטובוס. מישיבה והמתנה בתחנה- לא מגיעים לירושלים! לעומתו זה שעשה את הצעד, עלה לאוטובוס- הוא יגיע בסופו של דבר לירושלים! גם אם האוטובוס דחוס, גם אם יש פקקים בדרך- הוא יגיע כי טיפס ועלה לאוטובוס!

זה שעשה צעד קטן בתשובה- נמצא 'בתוך האוטובוס' של התשובה, זה שלא עשה- נשאר בחוץ!

אדם אחד שאל אל ה'חזון איש' זצ"ל: עיקרה של תשובה הוא להיות 'מודה ועוזב'. מי נקרא 'עוזב'? והרי כל הקבלות שאדם מקבל על עצמו ביום כיפורים, מחזיקות מעמד בקושי עד ההבדלה… האם לזאת ניתן לקרוא 'עוזב'?

ה'חזון איש' השיב, כי קיבל מרבי ישראל שמכוח שאלה זו צריך האדם לטכס עצות ביום כיפור, איך הוא יכול להביא לכך, שהקבלה אכן תהיה ברת ביצוע!

לדוגמא: בעוד כמה ימים חוזר שעון החורף למקומו. אם היום הדלקת נרות שבת היא בשעה שבע בערב, עוד מעט היא תהיה בשעה ארבע וחצי… מתחיל בלאגן בבית… רבי חיים פאלאג'י כותב שיש שטן מיוחד, שמגיע הביתה ביום שישי בשעות אחר הצהריים ומתחיל לרקוד… הוא מצליח לקלקל את שלום הבית. זוהי השאיפה שלו: לקלקל את השעות היקרות ביותר שישנן בשבוע.

והנה אם אדם קיבל על עצמו לקבל את השבת הקדושה וברוגע, לא די בכך שיאמר: "הריני מקבל על עצמי, בקבלה איתנה, להתחזק בקבלת השבת בזמן, ברוגע ובקדושה". קבלה שכזאת אכן לא תחזיק מעמד! שומה עליו לחשוב מה הם הדברים הגורמים לו להיכנס ללחץ, ולטכס עצות מעשיות איך פותרים את הבעיה ומסירים את הגורמים ללחץ. עליו לערוך רשימה מדויקת אלו פעולות יכול הוא להקדים ולעשות ביום חמישי בלילה, או ביום שישי בבוקר. אם הוא יודע, למשל, שהטלפון גורם לו לבזבוז זמן יקר, ובעטיו הוא נכנס ללחץ סמוך לכניסת השבת, עליו לנתק את הטלפון.

כל אותן פעולות שהוא עושה כדי שיוכל לקבל את השבת כראוי- "תשובה" היא!

וכן בכל 'קבלה' שאדם מקבל על עצמו, לא די בעצם קבלת ההחלטה לשנות ולהשתנות. יש לחשוב מה הם הגורמים העלולים להפריע לקיום הקבלה, ולעשות מעשים כדי שהקבלה תוכל לצאת את הפועל.

(מתוך הספר 'דורש טוב')