מסופר, שבזקנותו של הגאון האדיר רבי משה פיינשטיין זצ"ל כאשר עמד ונשא את דרשת "שבת הגדול", לקה לפתע בהתקף לב, יסוריו היו כה גדולים ואיומים, עד שהוא התבטא אח"כ בפני בנו הגאון רבי ראובן זצ"ל, שהוא הרגיש כאילו שלבו נאחז בצבת ונעקר ממקומו, אך עם כל זה המשיך לומר את הדרשה עד תומה.
לאחר הדרשה הבהילוהו לבית החולים שם החליטו להשתיל בו קוצב לב, אך הטיפול נכשל, והיה צריך לבצעו שוב. התיישב רבי משה והחל לפשפש במעשיו מיום עמדו על דעתו כדי לגלות מדוע באים עליו יסורים אלו ומדוע נגזר עליו דבר שהוא מעין חיוב מיתה, שעות ארוכות ישב והתבונן, עד שלבסוף נזכר בדבר מה שבשלה הסער הזה. היה זה בילדותו, כאשר המלמד בחיידר שאל קושיא חזקה, והוא וילד אחר השיבו שני תירוצים שונים על הקושיא, אך המלמד העדיף את דבריו ובחר בתירוץ שלו על פני התירוץ של חבירו, והיה נדמה לו, שאז – בילדותו נהנה מכך שהמלמד בחר את התירוץ שלו, והיה בזה כעין הלבנת פנים, ועל כן באו עליו היסורים האלו…
והיו תלמידיו עומדים ומשתוממים ושחים זה לזה בהתפעלות, הביטו וראו שהחטא היחיד שמצא לאחר שפשפש בשמונים שנותיו, הוא זה שבילדותו חש שמץ גאוה והתנשאות על חבירו…
(נועם שיח – יתרו)