"קדושים תהיו" (יט ב)
זכיתי להסתופף בצילם של זקני החסידים. אחד מהם היה הגאון הצדיק המקובל, רבי מאיר שווארץ זצ"ל, הרב מפידהייץ, שעלה לארץ ישראל מהעיר פידהייץ שבגאליציה המזרחית, שם שימש בקודש כרב ואדמו"ר לקהל חסידים. בשחר ימיו עוד זכה להכיר את הרה"ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב זי"ע, והיה תלמידו המובהק של הגה"ק ה'אמרי יוסף' מספינקא זי"ע.
כל ימיו שאף והשתוקק לעלות לארץ הקודש ולהתיישב בה, וללמוד תורת הנסתר באוירא דקדושת ארץ ישראל. אמרו: כשהגיע לחוף ארץ הקודש – ברדתו מן הספינה "זרק את הסמיכה לרבנות ואת האדמו"רות לים הגדול"…!
ביום בואו לעיר הקודש ירושלים, פגש את הרה"ח ר' חיים אשר בוכוולד ז"ל, ושאלו היכן הוא הולך להתפלל. אמר לו רח"א שהוא הולך להתפלל בבית המדרש דחסידי קארלין. הלכו יחדיו להתפלל שם תפילת מנחה, הרב מפידהייץ התרשם מאוד מהתלהבות התפילה, הקולות והברקים, ומני אז קבע את מקום תפילתו ולימודו בבית הכנסת קארלין.
בבית הכנסת דחסידי קארלין בעיר העתיקה, היה מונח על אחד מארונות הספרים מלמעלה כתר תורה. סמוך לארון הספרים עמד שולחן, ומסביבו ישבו אנשים ולמדו. באחד הימים ניגש אברך לארון הספרים, והחל לטפס על מדפי הספרים, כדי להגיע לאחד המדפים העליונים ולהוציא משם ספר.
כמה מהיושבים בשולחן הסמוך, העירו לו שיש סכנה בטיפוס על הארון שהוא רעוע מאוד, וכתר התורה הנמצא למעלה יכול ליפול. האברך התעלם מהאזהרות והמשיך בטיפוסו למעלה, והנה "אשר יגורנו בא": כתר התורה נפל ממרומי הארון, ופגע במלוא עוצמתו בראשו של הגאון הצדיק הרב מפידהייץ זצ"ל! הוא נפצע קשה מאד. ברגעים הראשונים לאחר פציעתו עדיין היה בהכרה. הדבר הראשון שאמר היה, שבוודאי האברך נבהל מאוד ממה שקרה, "על כן" – ביקש – "תנו לו כוס קפה כדי להרגיעו!"…
מבהיל לחשוב ,על האדם שמפרפר בין חיים למוות לאחר מכה כה אנושה, ועל מה הוא חושב? שצריך להרגיע את האברך, שהתעקש, שלא היה מוכן לשמוע לאזהרות שהזהירו אותו; איזו גבורת הנפש ואצילות המידות…
לאחר שסיים הרב מפידהייץ את בקשתו אודות האברך, איבד את הכרתו. תקופה ארוכה היה מאושפז בבית החולים – תלוי בין שמים לארץ, עד שבחסדי השי"ת שב לאיתנו.
****
הפעם האחרונה שזכיתי להיות אצל הרבי הקדוש מבעלז זי"ע, היתה ארבעה ימים קודם הסתלקותו.
הגעתי למעונו ביום שלישי, בשעות המאוחרות של הלילה. תור ארוך השתרך ליד פתח דלתו. אני הייתי השביעי בתור. לפני עמד יהודי, שלפי לבושו לא היה נראה כחסיד. היהודי הגיע ממרכז הארץ, כדי לבקש ברכה מהרבי לענין של רפואה. כשעומדים ביחד – טבעי הדבר שמתפתחת שיחה, כך התחלנו לשוחח.
בתוך הדברים, התוודה האיש לפני שאינו מקפיד לשמור על קלה כבחמורה… אמנם אמונת צדיקים היתה טבועה בלבו, והוא הגיע ממקום רחוק והמתין שעות לקבל ברכה של צדיק. היהודי שאלני אם אוכל לאחר צאתי מהרבי, להראות לו היכן יוכל להשיג תחבורה לחזור הביתה.
והנה נפתחה דלת חדרו של הרבי. מגודל הלחץ של הצובאים על הדלת, נכנסו כולם יחד לתוך החדר הפנימי. הרבי מבעלזא ישב על כסאו, כשראשו כפוף ועיניו הטהורות היו מופנות למטה, וכך ניגשו אחד אחר השני. הגבאי רבי שלום פויגל ז"ל הקריא את הקויטל, והנוהג היה שכל מי שניגש קרוב לשולחן הושיט את ידו לרבי לקבל 'שלום', ואח"כ הקריא הגבאי את הקויטל. אם היהודי היה מחוץ לעיר – הרי היה מושט לו יד לברכת 'צאתכם לשלום'.
היהודי שעמד לפני ניגש והושיט את ידו, אך כשהרבי נגע בידו – הוא קפץ כאילו ארע הגרוע מכל, והחל לצעוק: "וואסער!… מים!…". מיד הביאו כמה ספלי מים; הרב נטל את ידיו כמה וכמה פעמים, וכמובן שבסיום לא הושיט לו הרבי את ידו.
היהודי יצא החוצה, פרץ בבכי והיה כולו נסער. הוא שאל אותי בדמעות: "למה עשה לי הרבי כך?!" אמרתי לו: הלא אתה בעצמך סיפרת לי מקודם, שאתה לא שומר כל כך תורה ומצוות? אך האיש לא הבין… "אבל מאיפה הרבי יודע?", שאל; "לך סיפרתי, אבל הרבי – מאיפה הוא יודע?"…
('לקט מתוך הספר 'לב ישראל)